חדשות

במסגרת בקשת רשות ערעור בסכסוך בין חברת "אפרופים" למשרד הבינוי והשיכון, נדרש בית המשפט העליון לשאלה האם יש בהיתר לפיצול סעדים כדי להשעות את מרוץ ההתיישנות, ואם כן, עד לאיזה שלב. נקבע, כי ההיתר אכן עוצר את מרוץ ההתיישנות כאמור, וזאת עד למתן פס"ד חלוט בתביעה במסגרתה ניתן ההיתר האמור

בשנת 1991 התנהלו מגעים בין משרד הבינוי והשיכון לבין המשיבים, חברת "אפרופים שיכון וייזום" ואחרים, לקראת חתימה על הסכם מסגרת רב-שנתי לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום. מגעים אלה לא הבשילו לכדי חתימת הסכם, ובעקבות זאת הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי המרצת פתיחה נגד המשרד לאכיפת הסכם המסגרת האמור ולתשלום פיצויים.

בהמשך לכך, הועברה המרצת הפתיחה לפסים של תביעה רגילה, אשר עסקה אך בסעדים ההצהרתיים שביקשו המשיבים. בד בבד, הגישו המשיבים בקשה מוסכמת למתן היתר לפיצול סעדים, כך שיוכלו לתבוע ממשרד הבינוי את נזקיהם הכספיים, אם וכאשר יזכו בתביעתם. בקשה זו התקבלה בהחלטה מחודש פברואר 1998.

בהתאם להיתר, הגישו המשיבים כתב תביעה מתוקן בגדרו התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר כי נכרת הסכם מחייב בין משרד הבינוי לבין המשיבים או מי מהם, לבניית 3,000 יחידות דיור בדרום הארץ. לחלופין עתרו להצהיר כי המשרד נתן "הבטחה מינהלית" למשיבים להתקשר עמם בהסכם מחייב והפר הבטחה זו, ולחלופי-חלופין להצהיר כי פעל בחוסר תום לב במשא ומתן אשר נוהל עמם ובקיום התחייבויותיו כלפיהם.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ההצהרתית אולם בערעור נקבע כי לא נכרת כל הסכם בין הצדדים, וכי לא הוכח קיומה של הבטחה מנהלית. לצד זאת, נקבע כי משרד הבינוי הפר את חובתו לנהוג בדרך מקובלת, בתום לב, ובהגינות במשא ומתן, וכי משכך, זכאים המשיבים לקבלת פיצויי הסתמכות. עוד נקבע כי השאלות הפרטניות הנוגעות לסוגיית פיצויי ההסתמכות ולהיקפם תתבררנה בהליך נוסף שניהולו נדרש נוכח ההיתר לפיצול סעדים שניתן למשיבים.

בשנת 2016, למעלה מארבע שנים לאחר מתן פסק הדין בערעור, הגישו המשיבים תביעת פיצויים נגד משרד הבינוי. המשרד, מצדו הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, בין היתר בטענה כי מרוץ ההתיישנות נעצר אמנם עם הגשתה של התביעה ההצהרתית, אך שב למסלולו עם מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה זו, ולפיכך, אף תקופת ניהולו של הערעור על פסק הדין באה במניין ההתיישנות. לפי חישוב זה, חלפו למעלה משנתיים עד להגשת התביעה ההצהרתית, ועוד למעלה מתשע שנים מיום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ועד להגשת התביעה הכספית, ומכאן כי במועד הגשתה חלפה, כאמור, תקופת ההתיישנות.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הסילוק על הסף וקבע כי מרוץ ההתיישנות עמד מלכת בתקופה שבין הגשת המרצת הפתיחה לבין מתן פסק הדין בערעור, וזאת בייחוד לנוכח העובדה שהערעור התקבל. עוד קבע בית המשפט כי זכותם של המשיבים לפיצויים התגבשה בנובמבר 1991, ומשכך התביעה הכספית הוגשה בתוככי תקופת ההתיישנות.

על כך, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, כאשר השאלות שעמדו במרכזה הן האם יש בהיתר לפיצול סעדים כדי להשעות את מרוץ ההתיישנות, ואם כן, עד לאיזה שלב. השופטת יעל וילנר ציינה כי נקודת המוצא לדיוננו מצויה בהוראת תקנה 45 לתקנות הסד"א, הקובעת כי "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". לדברי וילנר, בעיקרו של דבר ייטה בית המשפט להתיר פיצול סעדים במקרים בהם יתרום הפיצול ליעילות דיונית ומערכתית.

עוד הוסיפה, כי על מנת להגשים את המטרות הגלומות בהיתר לפיצול סעדים, יש מטבע הדברים לסיים את ההתדיינות בתביעה הראשונה, במסגרתה ניתן ההיתר האמור, לפני הגשת התביעה הנוספת, השנייה בזמן. זאת, מאחר שבמרבית המקרים קבלתה של התביעה הראשונה מהווה את הבסיס עליו נשענת התביעה הנוספת, ובהעדרו, אין לתביעה הנוספת תקומה משל עצמה. אולם, במקרים לא מעטים, עלולה התביעה הנוספת להתיישן בטרם ניתן פסק דין בתביעה הראשונה. מכאן מתעוררת השאלה האם היתר לפיצול סעדים עוצר את מרוץ ההתיישנות, ואם כן – מהו משך תקופת ההשעיה.

לדעת השופטת וילנר, יש להשיב בחיוב על השאלה הראשונה, שכן על מנת לאפשר את מימוש התועלת הגלומה בהיתר לפיצול סעדים, וכדי שזו לא תתאיין, נדרשת סביבה דיונית המאפשרת את יישומו. לפיכך, ברי כי היתר לפיצול סעדים טומן בחובו, כחלק מהמנגנון הדיוני המיוחד שהוא מייצר, הוראה לעצירת מרוץ ההתיישנות עד למתן פסק דין בתביעה הראשונה. עוד הוסיפה כי במקרה בו יתארך הדיון בתביעה הראשונה עד מעבר לתקופת ההתיישנות, אזי לאחר סיום הדיון בה לא ניתן יהיה להגיש את התביעה הנוספת מחמת התיישנותה. על מנת להתגבר על מכשול דיוני זה, יאלץ התובע להגיש את תביעתו הנוספת לפני תום הדיון בתביעה הראשונה ובעודה מתנהלת. במצב דברים שכזה, נראה כי תאוינה התועלות הדיוניות והמהותיות הגלומות במתן היתר לפיצול סעדים.

על כן, סברה השופטת כי עצירת מרוץ ההתיישנות היא אינהרנטית למתן היתר לפיצול סעדים, ולמעשה כאשר בית משפט מתיר פיצול סעדים, הוא מאשר אף את עצירת מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה הנוספת. כך, תתאפשר הגשתה של תביעה זו רק לאחר בירור התביעה הראשונה מבלי שמניין ההתיישנות "ינשוף בעורף" התובע.

אשר לשאלה למשך איזו תקופה יושעה מרוץ ההתיישנות, סברה השופטת כי התשובה היא עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה. לשיטתה, השעיית המרוץ למשך תקופה זו לא תוביל לפגיעה בלתי מידתית באינטרסים של הנתבע, שכן באיזון שבין אינטרסים אלו לבין זכותו של התובע לגשת לערכאות, כמו גם החשיבות הטמונה בהגשמת תכלית ההיתר לפיצול סעדים, נראה כי הכף נוטה לטובת עצירת מרוץ ההתיישנות כאמור. כל זאת, אם לא הסכימו הצדדים אחרת, או שנקבע אחרת בהחלטת בית המשפט בה ניתן ההיתר לפיצול סעדי התובע.

עוד סברה השופטת, כי על פניו ניתן היה להגיע למסקנה האמורה אף מנקודת המבט של דוקטרינת "המניעות המשפטית", המהווה אמצעי פסיקתי להשעייתו של מרוץ ההתיישנות כל אימת שהתובע נעדר "כוח תביעה". בעניין זה ציינה השופטת וילנר כי היא נוטה להעדיף את הגישה המצמצמת את היקפה של דוקטרינת המניעות המשפטית, ולו מפאת העובדה שדוקטרינה זו אינה נמנית עם עילות ההשעיה המנויות בחוק ההתיישנות, וכן על מנת לקדם יציבות וודאות במשפט. לפיכך, לדבריה, לא ניתן להאריך את מניין התיישנותה של התביעה הנוספת עד למתן פסק דין חלוט בתביעה הראשונה, בלא להיזקק להיתר פיצול הסעדים.

מן הכלל אל הפרט, במקרה הנוכחי תקופת ההתיישנות להגשת התביעה הכספית החלה להימנות בנובמבר 1991, ונעצרה ביוני 1994, עם הגשתה של המרצת הפתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ניתן ההיתר לפיצול הסעדים. בהמשך לכך, מניין ההתיישנות עמד מלכת עד שהפך פסק הדין בתביעה ההצהרתית לחלוט – עם מתן פסק הדין בערעור (מאי 2012), שאז, ורק אז, שב מרוץ ההתיישנות למסלולו. כפועל יוצא, יש לקבוע כי התביעה הוגשה בשלהי תקופת ההתיישנות. נוכח האמור, הערעור נדחה תוך חיות משרד הבינוי בהוצאות בסך 15 אלף שקל. משרד הבינוי והשיכון יוצג בהליך ע"י עו"ד לימור פלד. המשיבים יוצגו ע"י עו"ד ישראל בלום ועו"ד מיכאל שחור.

רע"א  3402/18