חדשות

בג"ץ דחה את עתירתו של ד"ר אילן הלוי, רופא שהתמחה ברפואת נשים ומיילדות ובעל מרכז הלידה "ג'הארה דולה", לאפשר לו לעסוק בליווי יולדות. זאת, לאחר שמשרד הבריאות הגביל את רשיונו הרפואי והוציא צו סגירה למרכז. השופט דוד מינץ קבע כי הרחקתו של העותר מליווי יולדות באשר הוא היא הכרחית לצורך שמירה מפגיעה חמורה במטופליו, וכי לא ניתן לקבל את הטענה שלא מדובר ב"טיפול רפואי" המצריך רישוי כבית חולים

העותר בחלק מן העתירות, ד"ר אילן הלוי, הוא רופא שהתמחה ברפואת נשים ומיילדות שבבעלותו מרכז לידה בשם "ג'הארה דולה". בשנת 2015, התקבל במשרד הבריאות מידע בעניינו של העותר כי הוא מקבל לידות במרכז הלידה בניגוד להוראות חוזר מינהל הרפואה בעניין לידות בית, ותוך חשיפת היולדות והיילודים לסיכונים משמעותיים. נוכח האמור, ננקטו במשרד הבריאות צעדי אכיפה כלפיו במסגרתם התחייב העותר להפסיק לבצע כל פעילות של קבלת יולדות במתחם.

על אף האמור, התקבל מידע נוסף במשרד הבריאות כי לא רק שהעותר המשיך לכאורה לקבל יולדות במרכז, אלא שאף קיבל יולדות בסיכון, על אף קיומן של התוויות נגד ללידה מחוץ לבית חולים. לפי המידע, חלק מהמקרים הביאו לגרימת נזקים בריאותיים ליולדות ולהגשת תביעות נזיקין מצדן נגד העותר. לפיכך, ננקטו נגדו ונגד מרכז הלידה מספר צעדים מנהליים ומשמעתיים שבשיאם הוחלט להגביל את רישיונו של העותר ולהוציא צו סגירה מנהלי האוסר על פעילות מיילדותית במתחם. בנוסף, מתנהלים נגד העותר גם הליכים פליליים.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

על רקע זה הוגשו לבג"ץ מספר עתירות – הן ע"י הלוי ומרכז הלידה שבבעלותו, והן ע"י נשים המבקשות לאפשר להן לשכור את שירותיו של רופא פרטי – ובעיקר את שירותיו של הלוי, ללוותן בלידה המוגדרת בסיכון גבוה, מחוץ לכותלי בית חולים. עיקר טענותיהן הוא נגד הוראות חוזר מינהל הרפואה, הקובע כי מצבן הרפואי והרקע המיילדותי בעניינן אינו מאפשר לגורמי מקצוע ללוותן בלידת בית.

טענתו העיקרית של העותר היא כי משרד הבריאות אינו מוסמך להגבילו או להגביל את מרכז הלידה שבבעלותו, מליווי יולדות שאין בו משום "טיפול רפואי". העותרות טענו כי הן זכאיות לקבל טיפול רפואי ללא כל התניה, בין היתר נוכח העובדה שהן עשויות להימצא במצב של סיכון במהלך הלידה. כמו כן נטען כי במישור הסמכות, החוזר – אשר מגביל את אפשרותם של רופא או מיילדת לקבל בלידת בית יולדות בסיכון – נקבע בהעדר הסמכה בחוק, כאשר אכיפתו פוגעת בזכויותיהן של יולדות ואף בחופש העיסוק של הרופאים.

המשיבים מנגד, טענו כי העותרות לא ביססו כל טענה לפגיעה בזכות החוקתית לקבלת טיפול רפואי, שכן אין להן זכות קנויה לקבל שירות רפואי בתשלום בכל אופן שבו הן חפצות. עוד נטען כי אין כל מקום להתערב בהוראות החוזר, המופנות לגורמי הרפואה המוסמכים לעסוק ביילוד בישראל והמשקפות את הסטנדרטים המקצועיים הראויים בתחום. מעבר לאמור, בהתחשב במצבן הרפואי של השתיים, אף בהיעדר כל חוזר רפואי בנושא, רופא שהיה מוכן ליילדן בביתן היה נוהג באופן בלתי זהיר, בצורה מסוכנת ובניגוד בוטה לכל פרקטיקה רפואית מקובלת.

השופט דוד מינץ קבע כי התמונה העולה בעת הזו מגלה כי הרחקתו של העותר, כאמצעי ביניים, מליווי יולדות באשר הוא, היא הכרחית לצורך שמירה מפגיעה חמורה במטופליו, יולדות ויילודים כאחד. מכל מקום, לדברי מינץ, אין מקום לספק כי פיקוח רפואי על מצבה הרפואי של יולדת על ידי רופא שזהו תחום התמחותו ובו הוא צבר מומחיות וניסיון, תוך מתן טיפול רפואי דחוף או הפנייתה לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי כאשר הדבר נדרש – בוודאי כאשר מדובר ברופא אשר מקבל ללידה יולדות אשר אינן "בסיכון נמוך" ולידתן נושאת בחובה סיכונים נוספים – עולה בגדר הפעולות שמורשה לעסוק בהן רופא בלבד.

עוד התייחס מינץ לפסק הדין שניתן בבג"ץ ביוני 2018, בו נקבע כי הטיפול שניתן במרכזי לידה הוא "טיפול רפואי", באופן שבו מחויבים מרכזי הלידה ברישוי כ"בית חולים" בהתאם להוראות סעיף 24 לפקודת בריאות העם. בעניין זה, טענו העותרים כי לא נעשה עוד במרכז הלידה "טיפול רפואי" בשל שינויים והתאמות שבוצעו בו ועל כן אין למשרד הבריאות הסמכות להורות על הפסקת הפעילות בו. נקבע, כי הטענה בדבר שינויים שנערכו במרכז הלידה נטענה באופן כללי ולקוני מבלי לפרט אלו שינויים, אם בכלל, נערכו במקום ומבלי לצרף אסמכתאות התומכות בכך. לא זו אף זו, במסגרת פרסומי המרכז מצוין כי במקום לא ניתן פיקוח רפואי, למעט במצבים של פיקוח נפש. כלומר, מובהר לציבור היולדות כי במסגרת מרכז הלידה יעמוד לשירותן סיוע רפואי במקרים דחופים. בנסיבות אלו, קבע השופט, לא ניתן לקבל את הטענה כי במקום לא ניתן עוד "טיפול רפואי".

עוד סבר מינץ כי קשה עד בלתי אפשרי לקבל את טענת העותר כי היה על המשיבים לערוך לו שימוע נוסף. לדבריו, מהתמונה כולה עולה כי העותר ומרכז הלידה הוזהרו חזור ושנה להפסיק מלבצע פעילות של קבלת נשים יולדות במקום ונראה גם כי אף די בהתחייבות העותר כשלעצמה, להפסיק פעילות של קבלת יולדות במרכז הלידה, כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענות מרכז הלידה והעותר בהקשר זה.

בשולי הדברים הוסיף השופט מינץ כי יש לדחות לחלוטין את טענת העותר לפיה קבלת עמדת משרד הבריאות משמעותה "חיסול" מקצוע תומכות הלידה. בקצרה צוין, כי "תומכת לידה" בדרך כלל מבקשת לתמוך ביולדת בתהליך הטבעי של הלידה, מבחינה פיזית, רגשית ואינפורמטיבית, אך ממילא אין זה מתפקידה "לפקח" באופן רפואי על התקדמות הלידה, ואף רחוק מאוד מכך. תומכת לידה אינה מעניקה טיפול רפואי והיא אינה מקבלת החלטות רפואיות. על כן, אין כל קשר בין מה שמבקש העותר שמשרד הבריאות יאשר לו לעשות לבין עבודתן ופועלן של תומכות הלידה. הובהר, כי הליווי והתמיכה בהם מבקש העותר לעסוק בקשר לנשים יולדות חורג בהרבה מגדרי פעילות "תמיכה" רגילה בלידה, ואין בהכרעה בעניינו כדי להשליך כהוא זה על פעילותן של תומכות הלידה או בעלי מקצוע אחרים.

לבסוף, דחה מינץ את עתירתן של העותרות וקבע כי אף לא אחת מהן הציגה תשתית מבוססת לכך כי ישנם רופא או מיילדת שהיו נכונים לקבלן ללידת בית, על אף הסיכון הנשקף מלידה כאמור לאור עברן המיילדותי. במובן זה, העותרות לא ביססו אף לא ברמה המינימלית את טענתן כי הוראות החוזר הן המונעות מרופא או מיילדת ליילדן בביתן. בנוסף, נקבע, לא ניתן לקבל את הטענה הכללית כי עצם קביעת הוראות החוזר מהווה פגיעה בזכויותיהן, שכן החוזר אינו אוסר על אישה, כולל אישה בהריון בסיכון גבוה ללדת בביתה ללא איש מקצוע, ואף מדגיש באופן מפורש כי אישה רשאית לעשות כן.

באופן דומה, סבר מינץ, אין גם מקום לקבל את הטענה כי עצם הוצאת החוזר מהווה פגיעה בחופש העיסוק של רופאים המבקשים ליילד יולדות בביתן כאשר הוראות החוזר מונעות מהם לעשות כן. כאמור, לא הוצגה כל תשתית שיש בה כדי לבסס את הטענה כי הוראות החוזר הן המונעות מאנשי מקצוע רלוונטיים ללוות יולדות כאמור בביתן, להבדיל מפרקטיקה רפואית מקובלת והתוויות רפואיות מקובלות. בנוסף, דחה השופטת גם את הטענה כי כביכול עומדת לרופאים זכות קנויה לקבלת לידות בתשלום פרטי, בעת ליווי לידות בית, בניגוד להתוויות רפואיות מקובלות.

נוכח האמור, העתירה נדחתה על דעתם של יתר שופטי ההרכב. העותר ומרכז הלידה יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיבים, בסך של 40,000 שקל. בשם העותרים: עו"ד לירן זילברמן. בשם המדינה: עו"ד לירון הופללד ועו"ד רנאד עיד.

בג"ץ 7882/18