אזרח ישראלי המתגורר דרך קבע באוסלו שבנורווגיה איבד את תעודת הזהות הישראלית שלו, אך כשביקש להנפיק לו חדשה נענה בשלילה. בג"ץ דחה את עתירתו ואימץ את עמדת רשות האוכלוסין, לפיה לצורך הנפקת תעודת זהות נדרשת ישיבת קבע בישראל וממילא ניתן להזדהות בפני גופים ומוסדות בארץ באמצעות דרכון ישראלי
העותר הוא אזרח ישראלי המתגורר דרך קבע בעיר אוסלו, בירת נורווגיה. בשלב מסוים, איבד העותר את תעודת הזהות הישראלית שלו, לה הוא זקוק לדבריו בעת ביקוריו התכופים בישראל, בין היתר לשם טיפול בנכסיו שבארץ ולשם פתיחת חשבון בנק. לאחר שרשות האוכלוסין וההגירה סירבה להנפיק לו תעודת זהות חדשה, הגיש העותר עתירה לבג"ץ.
הרשות, מצדה, הפנתה לסעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין שכותרתו "זכות לקבל תעודת זהות". לפי הסעיף, "תושב הנמצא בישראל ושמלאו לו 16 שנה חייב לקבל תעודת זהות". לפי סעיף ההגדרות בחוק, "תושב ישראל" שחלה עליו חובה זו הוא "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת עולה או תעודת עולה, או על פי רישיון לישיבת קבע". מכך, מסיקה הרשות, כי לצורך הנפקת תעודת זהות נדרשת ישיבת קבע בישראל ולכן אזרח ישראלי דוגמת העותר, אשר מתגורר דרך קבע בנכר, איננו נמצא בישראל כדרישת הסעיף, וכאשר הוא מבקר בישראל מבלי לקבוע בה את מרכז חייו, הוא לא נמצא בה כתושב.
עוד לטענת הרשות, אזרח ישראל שחי בחוץ לארץ איננו זקוק לתעודת זהות גם כאשר הוא נוהג לבקר בארץ לעיתים תכופות למטרות עסקים, והוא יכול לזהות את עצמו באמצעות דרכון ישראלי – תעודה מזהה שאמורה להספיק גם לצרכי עסקים ומסחר וכן לשם פתיחת חשבונות בנק וניהולם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט אלכס שטיין, בהסכמת השופטים יעל וילנר ויצחק עמית, קבע כי יש לקבל את עמדת רשות האוכלוסין, למרות שלכאורה ניתן היה לסבור אחרת. "טול אזרח ישראלי המתגורר דרך קבע באוסלו, אשר לא נתן לקור הנורווגי וליופיים המסחרר של הפיורדים להסיח את דעתו מתעודת הזהות הישראלית שלו", פתח השופט שטיין את דבריו. "אזרח זה שמר את התעודה במקום בטוח והיא מצויה בחזקתו. לית מאן דפליג, כי אזרח זה מורשה לעשות שימוש בתעודת זהותו במהלך ביקוריו בארץ, וזאת גם אם הוא מתגורר בנורווגיה שנים ארוכות ואין בכוונתו לחזור הנה בעתיד הנראה לעין. אם כך הוא הדבר, מדוע מצבו של העותר יהיה שונה?".
יחד עם זאת, לדעת שטיין, החובה שמוטלת מכוחו של סעיף 24 לחוק מרשם האוכלוסין היא חובה כפולה המוטלת על התושב ועל הרשות כאחד. בעניין זה, ציטט השופט שטיין מפסק דין שניתן לפני כעשור בעניינם של אח ואחות שביקשו להנפיק להם תעודות זהות לאחר 15 שנה שהם מתגוררים בחו"ל. באותו מקרה קבע בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ כי גם סעיף 1 וגם סעיף 24 לחוק אינם מסתפקים בכך שהתושב הוא אזרח ישראלי לעניין קבלתה של תעודת זהות, אלא נדרש כי יתקיים בו "נמצא בישראל". מאחר שתנאי זה לא התקיים לגבי העותרים באותו מקרה, נדחתה עתירתם.
כפועל יוצא, קבע השופט שטיין כי לעותר, חרף היותו אזרח ישראל, אין זכות לקבל תעודת זהות ישראלית, ולרשות אין חובה להנפיק לו תעודה כזאת. השופט גם הוסיף כי הדוגמה אותה הציג בפתח דבריו, של "אזרח למופת" שאינו שוכח ואינו מאבד את תעודת זהותו, איננה מוכיחה שום אבסורד, שכן אותו אזרח למופת אינו שונה מהעותר: כל אחד מהם קיבל את תעודת הזהות הישנה שלו בהיותו "תושב הנמצא בישראל", אך איש מהם איננו זכאי לקבל תעודת זהות חדשה לאחר שהעתיק את חייו לחו"ל.
עוד נדרש השופט שטיין ליחס שבין סעיף 24 האמור לבין סעיף 1(ג) לחוק מרשם האוכלוסין, הקובע כי "הוראות חוק זה המקנות זכויות לתושב או המטילות עליו חובות או הנוגעות לתושב יחולו גם על אזרח ישראלי שאיננו תושב". לשיטת השופט, היחס בין שני הסעיפים הוא כיחס שבין הוראת חוק ספציפית לבין הוראת חוק כללית, כאשר הראשונה גוברת על השנייה. משמעות הדברים, לדברי שטיין, היא כי בהוסיפו את דרישת ההימצאות בישראל כתנאי לקבלת תעודת זהות החריג המחוקק בריש גלי מקרב הזכאים לקבלת תעודה כאמור אזרחים ישראלים שאינם חיים בישראל.
עוד הוסיף שטיין כי המסקנה האמורה מתחזקת נוכח האמור בסעיפיו האחרים של חוק מרשם האוכלוסין, שעניינם מסמכי מרשם אוכלוסין שאינם בגדר תעודת זהות. בין היתר ציין השופט את סעיף 29(א) לחוק, אשר מקנה ל"כל אדם" את הזכות "לקבל ידיעה בנוגע לרישום לגביו במרשם וכן העתק או תמצית מן הרישום". מאחר ש"כל אדם" משמעו גם אדם שאיננו תושב ישראל, עולה כי העותר רשאי לדרוש מהרשות כי זו תנפיק לו תדפיס של מרשם האוכלוסין בנוגע אליו והעובדה שהעתיק את מרכז חייו לנורווגיה אינה מעלה ואינה מורידה. הוא הדין עם הזכות לקבל מהרשות תעודת לידה, אשר נתונה לכל "מי שנולד בישראל והוא רשום במרשם". הוראות אלו של החוק, לדעת השופט שטיין, מעידות על כך שהמחוקק מייחס חשיבות לדרישה הכפולה של תושבות והימצאות בישראל כתנאי להנפקת תעודת זהות.
לבסוף, ציין שטיין כי במהלך הדיונים בעתירה נשאלה הרשות האם ניתן להנפיק לעותר תעודת זהות חדשה כעניין שבשיקול דעת, אך השיבה בשלילה ודבקה במדיניותה שלא להנפיק תעודת זהות למי שמרכז חייו מחוץ לישראל, וזאת משיקולי אחידות ומפאת חוסר צורך בתעודה נוכח האפשרות כאמור להזדהות באמצעות דרכון ישראלי. בעניין זה, שוכנע השופט שטיין כי עמדת הרשות היא סבירה ומאוזנת וכי אין בה משום ביורוקרטיה לשמה, כפי שניתן היה לחשוב תחילה.
לאור האמור, העתירה נדחתה בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת רשות האוכלוסין. לפנים משורת הדין לא נעשה צו להוצאות. העותר יוצג בהליך ע"י עו"ד רנדה בדארנה. הרשות יוצגה ע"י עו"ד פנחס גורט.
