בית המשפט המחוזי דחה תביעתה של רוכשת דירה לביטול פסק דין שניתן ללא ידיעתה, בגדרו בוטל הסכם המכר נוכח טענות המוכרים להפרתו. נקבע, כי למרות שהתובעת אכן לא ידעה על ההליך שהתנהל כנגדה, הרי שהוכחו יחסי שליחות בינה לבין עורכת הדין שייצגה את קבוצת הרוכשים בפרשה, ובכלל זאת גם אותה
התובעת רכשה חלק מזכויות בדירה בת"א ביחד עם רוכשים נוספים, בהם גם דודתה. בהמשך פנו המוכרים לבית המשפט בטענה להיעדר תשלום תמורה וכן בטענת זיוף, ובתום ההליך המשפטי ניתן פסק דין בו בוטל הסכם המכר והרוכשים חויבו בפיצוי מוסכם. בתביעה שהגישו המוכרים, נחזה כי קבוצת הרוכשים שכללה את התובעת ודודתה, יוצגה על ידי עורכת דין.
אחר הדברים הללו, הגישה התובעת תביעה לבית המשפט המחוזי בת"א, לביטול פסק הדין שניתן בטענה כי כלל ההתנהלות שלאחר כריתת הסכם המכר לא הובאה לידיעתה והיא לא הייתה מיוצגת על ידי עו"ד. לגישת התובעת, מדובר במקרה חריג של ניהול הליך משפטי כנגדה מבלי שהייתה מודעת לקיומו תוך שניתן פסק דין השולל את זכויותיה, וכי המוכרים לא שלחו לה התראה בדבר הפרת ההסכם או בדבר כוונתם לנקוט בהליך לביטולו.
עוד הוסיפה כי אין בעניינה המצאה כדין שכן כתב התביעה שפתח את ההליך לא הומצא לה אלא לעורכת הדין, וכי היא לא חתמה על ייפוי כוח בעבור עוה"ד לשם ייצוגה בהליך. בנוסף טענה התובעת כי עוה"ד לא תיאמה עמה את הגשת כתבי בי-הדין, התנהלה על דעת עצמה בלבד מבלי שקיבלה את אישורה וכי דודתה פעלה ככלל ללא ידיעתה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המוכרים מצדם, טענו כי אביה המנוח של התובעת עשה שימוש בשמה על מנת לרכוש את הדירה ביחד עם הרוכשים האחרים, וכי השותפים לרכישת הדירה חתמו על הסכם שיתוף ואחריותם כלפי המוכרים נותרה "ביחד ולחוד", כפי שנקבע בהסכם ובפסק הדין. עוד ציינו המוכרים כי פסק הדין ניתן לאחר שבית המשפט שמע את טענות הצדדים והתרשם באופן ישיר מהעדויות והראיות שהובאו מלפניו, וכי הסוגיה שמעלה התובעת - ביטולו של פסק דין חלוט שניתן במשפט אזרחי - משולה ל"משפט חוזר" אזרחי, הליך נדיר ביותר שאין לקיימו בנסיבות המקרה.
השופט ארז יקואל הזכיר כי שני מסלולים מרכזיים מאפשרים ביטולו של פסק דין שניתן בגדרי דיון אזרחי: המסלול הראשון עוסק אך ורק בביטול פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד ובהיעדר הגנה, ואילו השני מאפשר לבית המשפט לבטל פסק דין, גם אם מדובר בפסק דין חלוט, כאשר קיימות נסיבות בהן שיקולי צדק וחקר האמת עדיפים על פני שיקולים דיוניים של מעשה בית דין, או במקרים שבהם פסק הדין ניתן בחוסר סמכות עניינית.
במקרה הנוכחי, קבע השופט, הוכח כי התובעת אכן לא ידעה על קיום ההליך ורק במקרה שמעה על פסק הדין. עוד התקבלה טענתה כי היא נקטה מיד בצעדים הדרושים לביטול פסק הדין ופעלה בהתאם להנחיות בית המשפט העליון בנושא. בנוסף, נדחתה טענת המוכרים כי יש לבחון את התביעה לאור המבחנים הקבועים בעניין "משפט חוזר אזרחי", שכן התובעת לא טענה כי פסק הדין יסודו בתרמית, בחוסר סמכות עניינית, או כי התגלו עובדות וראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה.
לדברי השופט, המחלוקת עניינה בשאלה האם בהינתן הנסיבות הייחודיות יש לבטל פסק דין ביחס לנתבע שלא ידע על קיום ההליך. בעניין זה, סבר השופט כי גם עקרון סופיות הדיון נסוג מפני אינטרס של עשיית צדק וחשש מעיוות דין, ולא מן הנמנע כי במקרה המתאים ניתן לקבוע שעיוות דין שכזה מתרחש במצב דברים בו נמצא צד כמפר חוזה מבלי שידע על כך וכפועל יוצא, הוגשה כנגדו תביעה אישית.
עוד הוסיף השופט כי ככלל, פסק דין שניתן בהיעדר המצאה ומבלי שבעל הדין היה מודע להליכים שביסודו הוא פסק דין פגום. עם זאת, אין בפסק דין שניתן במקרה בו בעל הדין לא התייצב בעוד שבא כוחו התייצב, כדי להוות החלטה שניתנה במעמד צד אחד. במקרה הנוכחי, התרשם השופט כי התובעת הייתה מיוצגת בהליך ע"י עורכת הדין, וכי הגנתה האפשרית – גם זו הקשורה ביכולת נחזית לתקן את ההפרות, נשמעה ונדונה לגופה. בהקשר זה ציין השופט כי עוה"ד התייצבה לדיון בהליך כעורכת דינה של התובעת, ייצגה אותה בגדרו ולא יידעה אותה על קיומו.
כפועל יוצא, הדרך היחידה להכיר בקיומו של הפגם הנטען בפסק הדין היא ככל שיימצא שלא התקיימו יחסי שליחות בין התובעת לבין עוה"ד. לדברי השופט, התובעת חתמה על ייפוי כוח שהסמיך את עוה"ד לבצע בשמה פעולות שונות בנושא הדירה, ואין לקבל את טענתה לפיה מדובר בייפוי כוח סטנדרטי המתייחס לרישום זכויות של דירות מגורים ולא לניהול הליכים משפטיים. לדעת השופט, לאור לשונו ומכלול נסיבות העניין, ניתן לקבוע כי עוה"ד הוסמכה לייצג את התובעת גם בהליך מושא התביעה.
עוד סבר השופט כי פרשנות נוסח ייפוי הכוח כך שיחול גם על התגוננות מפני תביעה לביטול ההסכם, תואמת לא רק את נוסחו, אלא גם את מעורבותה הזעומה של התובעת בכל הקשור להסכם, לדירה ולמכלול נסיבות העניין. בעניין זה ציין השופט כי לבד מחתימתה על ההסכם כחלק מקבוצות הרוכשים, לא היה לתובעת כל תפקיד בעסקת מכר הדירה. היא לא התעניינה בפרטי העסקה, בנוסח ההסכם, או במאפייני הדירה, היא לא ביקרה בדירה עובר למועד חתימת ההסכם ולא תכננה בה את מגוריה האישיים. כל הנדרש התנהל אל מול אביה המנוח וראשת הקבוצה אליה משויכת התובעת – היא דודתה, שאין מחלוקת אשר לייצוגה בהליך ואשר למבוקשה לתקן את ההפרות הנטענות, ללא הצלחה.
לדעת השופט, חוסר הבקיאות וחוסר האכפתיות שהפגינה בכל הקשור בדירה, תומך במסקנה שהתובעת הסמיכה מראש את עוה"ד שטיפלה בעניין לפני שהחל ההליך, לייצגה גם בהליך ככל שיפתח. עוד לשיטתו, החוסר בבקיאות ובאכפתיות מצד התובעת יכול שאף מבהיר כלשהו את יחסם החסר של המוכרים ועוה"ד לתובעת, משראו בפועל את המנוח ואחותו כמי שהיו חברי אחת הקבוצות שרכשו את הדירה. עוד הוסיף השופט כי למרות שאין מחלוקת שכתב התביעה לא הומצא לתובעת עצמה, הרי שכתבי בי-הדין בתובענה הומצאו לעורכת הדין, שנבחרה על ידי אביה המנוח של התובעת וייצגה את ראשת הקבוצה ואותה.
לבסוף קבע השופט כי בחירתה של עוה"ד שלא לבצע כל פנייה אל התובעת טרם הגשת התביעה כנגדה לאחר הגשתה ובמהלך בירורה, אין בה כדי להביא לביטול פסק הדין. חלף זאת, ככל שתתברר הפרת חובותיה של עוה"ד כשלוח, יכול שתמצא התובעת זכאית לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה.
"תוצאת הדיון קשה עבור התובעת, שאכן לא ידעה על ההליך שהתנהל כנגדה וכעת היא נחשבת כמי שהפרה את ההסכם ונדרשת לשלם פיצוי מוסכם", כתב השופט לסיום. עם זאת, לא שוכנע כי חוסר נוחות זה מטה הכף לעבר ביטול פסק הדין וקבע כי במקום זאת יש למקם את טענות התובעת ואת הסעד המבוקש על ידה בתוככי מערכת היחסים המשפטית הרלוונטית. התביעה נדחתה. נוכח הנסיבות תשלם התובעת למוכרים הוצאות בסך 7,500 שקל. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד ט' חוטר ישי. המוכרים יוצגו ע"י עו"ד מ' אריאל.
