בית המשפט לענייני משפחה חייב גבר לפצות ב-100 אלף שקל את גרושתו והילדים, לאחר שפגע בפרטיותם באמצעות מצלמות מעקב שהתקין בבית וחוקרים פרטיים ששכר לעקוב אחרי האישה, באמתלה שהיא נוהגת באלימות כלפי הילדים. מנגד נדחתה התביעה בעילת לשון הרע בגין דברים שאמר הגבר לגורמי מקצוע וחבר קרוב
הצדדים היו נשואים במשך 5 שנים, ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים תאומים שבמועד התביעה הם קטינים. בשלב מסוים, הגישו הצדדים בקשות הדדיות למתן צווי הגנה האחד כלפי משנהו ובסופו של יום הוסכם כי הבעל יעזוב את הבית וניתן בהסכמה צו הדדי.
חרף עזיבתו את הבית, המאבק בין הצדדים נמשך והגיע לעוצמות גבוהות במיוחד, בעיקר על רקע טענות חמורות שנטענו ע"י הגבר באשר לתפקודה של האישה, הן באשר להעדר מסוגלות הורית והן באשר להתעללות בקטינים ואלימות של ממש. טענות אלו נטענו במסגרת ההליכים שנגעו לעניין משמורת הקטינים, שהיו באותה עת בני שנתיים לערך. בעקבות הטענות האמורות, הגיש הגבר מספר תלונות למשטרה, פנה לעו"ס ממחלקת הרווחה שטיפלה במשפחה ושטח טענותיו גם לפני הפסיכולוג שמונה במסגרת ההליכים כמומחה מטעם בית המשפט.
על רקע זה, הגישה האישה תביעה נגד הגבר, בה העלתה בין היתר טענות בדבר פגיעה בפרטיות, הוצאת לשון הרע, הפרת חובה חקוקה, ועוולת הנגישה. בתוך כך טענה האישה כי הגבר עקב אחרי תנועותיה ומעשיה, הן בבית באמצעות מצלמות מעקב, והן מחוצה לו באמצעות שירותי חוקר פרטי ששכר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
עוד טענה כי הגבר שיתף גורמים שלישיים בנושאים אישיים הנוגעים למצבה ולמצבם של הקטינים, כמו גם להליכים שהתנהלו בבית המשפט. עוד הוסיפה כי הגבר קיים שיחות עם גורמי טיפול שונים בעניינם של הקטינים וכי במספר הזדמנויות טען בפני אותם גורמים כי היא מטופלת בכדורים פסיכיאטרים ושהיא מתעללת בקטינים ומעמידה אותם בסכנה. בנוסף, לפי הנטען, קיים הגבר שיחות בעלות אופי דומה עם חבר משותף שלהם. עוד טענה האישה כי שיחותיו האמורות של הגבר מהוות אף פרסומי לשון הרע וכי התנהלותו מהווה גם הפרת חובה חקוקה ועוולת נגישה, בכך שהגיש נגדה 15 תלונות שווא באמצעותן אף הביא להרחקתה מהקטינים.
הגבר מצדו, אישר את מרבית הטענות העובדתיות כפי שתוארו על ידי האישה, אלא שלטענתו פעל כפי שפעל מתוך כוונה להגן על ילדיו הקטינים, לאור החשש הממשי שהיה לו כי אמם פוגעת בהם.
השופטת נאוה גדיש דחתה את טענתו של הגבר לפיה יש להכשיר את התקנת מצלמות המעקב בבית מהטעם שהצילום נעשה בשטח "הציבורי" של הבית, ולא בחדר השינה של האישה. לשיטתה, אף שמדובר במצלמה שכוונה למסדרון המוביל לחדר הילדים, לא ניתן להגדיר את אזור הצילום כ"רשות הרבים".
אשר לטענה כי הצילום נעשה לאור חששו של הגבר שילדיו הקטינים חשופים לאלימות מצד אמם, ציינה השופטת כי לאזן בין שני ערכים מנוגדים: החשש כי הקטינים אכן חשופים לאלימות והתעללות מצד אמם והצורך לשמור על פרטיותה של האישה וכבודה, כמו גם על פרטיות הקטינים. בעניין זה, בחנה השופטת על מה היה מבוסס החשש, וציינה כי התמונה שהוצגה לפניה הייתה בעייתית ומגיעה לכדי הסתה של הקטינים על ידי אביהם, תוך תשאולים שערך להם בדרך סוגסטיבית, כשהוא ממש שם דברים בפיהם, כך שלא ניתן לקבוע שהיה לו יסוד ממשי להניח כי האם אכן פוגעת בקטינים. זאת ועוד, המועד בו הוצבה המצלמה איננו מתיישב עם המועד בו העלה טענותיו בדבר חשש כאמור והתלונה היחידה שהגיש לפני הצבת המצלמות התייחסה לתקיפה שהאם כביכול תקפה אותו, ולא לטענות באשר לתקיפת הקטינים.
עוד הוסיפה השופטת כי גם אם האב אכן חשש שילדיו חשופים להתעללות ולפגיעה פיזית ממשית, לא ברור מדוע בחר להטיל את האשמה דווקא על אמם, ולא לבחון אם מדובר בחבלות שקיבלו בגן הילדים או בגן שעשועים או בכל מסגרת אחרת. התנהלות זו, לדעת השופטת, יכולה להעיד על עוצמת הסכסוך שהיה בין בני הזוג ועל האובססיביות מצדו של הגבר.
בנוסף ציינה השופטת כי הצדדים ניהלו הליכים משפטיים, בין היתר בשאלת משמורתם של הקטינים, וככל שהיו לאב חשדות כי הקטינים חשופים לאלימות היה עליו לערב את רשויות הרווחה או את משטרת ישראל, כפי שעשה, ולאפשר לאלו לבצע חקירה מקצועית, בעזרת חוקרי נוער, ולא באמצעות שאלות סוגסטיביות שקרוב לוודאי השפיעו על דברי הקטינים לאביהם ועל המסקנות אליהן הוא ניסה להגיע. אשר על כן, קבעה השופטת כי הצבת מצלמות בבית מבלי ליידע את האישה פגעה בפרטיותה ובפרטיות הקטינים. עוד הוסיפה בהקשר זה כי כל מסקנה אחרת עלולה להקנות אישור לכל הורה שמצוי בסכסוך עם בן זוגו, להציב מצלמות מעקב ברשות הפרט של ההורה האחר, בטענה שהוא חושש שילדיו חשופים לאלימות.
יחד עם זאת, לא מצאה השופטת כי מדובר בפגיעה שנעשתה מתוך כוונה לפגוע, לא באישה וודאי שלא בקטינים, ולפיכך סברה כי אין לחייב את האב בכפל פיצוי. אשר על כן, עמד הפיצוי ברכיב זה על סך של 50 אלף שקלים.
"מצופה מהורה שחושד כי ילדיו חשופים לאלימות לפנות לגורמי המקצוע"
מלבד זאת, קבעה השופטת כי גם שכירת החוקרים הפרטיים, שבהזדמנויות שונות ערכו מעקבים אחר האישה, פגעה בפרטיותה ובפרטיות הקטינים. זאת ועוד, החוקר שביצע את השירות עבור האב העיד כי הוזמן על מנת לברר פרטים על מערכת יחסים רומנטית שהאישה כביכול מנהלת עם גבר אחר, ולדעת השופטת די בכך שהמעקב הוזמן לצורך זה ולא כדי לברר אם היא נוקטת באלימות כלפי הקטינים, כדי לבסס תביעתה בעניין זה. סך הפיצוי ברכיב זה הועמד על 40 אלף שקלים.
עוד התקבלה טענת האישה כי האזנה לשיחות שהתקיימו בבית, מהווה האזנת סתר אסורה באופן המהווה הפרת חובה חקוקה המזכה בפיצוי בסך 30 אלף שקלים. רכיב נוסף של התביעה שהתקבל, היה פרסום כתבי טענות מהליכים המתנהלים בדלתיים סגורות במסגרת תלונה שהגיש הנתבע ללשכת עורכי הדין כנגד באת כוחה של האישה. זאת, בניגוד לחוק בתי המשפט האוסר באופן גורף כל פרסום של הליכים המתנהלים בדלתיים סגורות, אלא אם ניתן לכך אישור בית המשפט. בגין הפרה זו, חויב הנתבע בפיצוי בסך 10 אלפים שקלים.
בהמשך, דחתה השופטת את התביעה בעילה של לשון הרע, וקבעה כי מצופה מהורה שחושד כי ילדיו חשופים לאלימות לפנות לגורמי המקצוע, לעדכן בפני חששותיו ולעדכן בדבר כל מידע רלוונטי שיש בידו בעניין זה, לרבות בדבר מצבו הרפואי של ההורה האחר, על מנת שאלה יוכלו לבדוק את אותן טענות. כך פעל האב עת פנה לעו"ס, למומחה מטעם בית המשפט ואף לגורמי החינוך בגנים של הקטינים, זאת כאשר החששות שלו באשר למצב הקטינים ולהשפעה של אמם על מצב זה הם חששות שקיננו בלבו והוא פעל כפי שמצופה ממנו כדי לבדוק אם יש להם בסיס.
אשר לאמירות שנאמרו לחברם של הצדדים, סברה השופטת כי ניתן לראות בפרסום האמור משום ניסיון של הגבר להגן על עניין אישי שלו – שהרי לו באמת חשש לחייו או לילדיו, אך טבעי זה ששיתף חבר קרוב. ביחס לאמירה שהוכחה, בגדרה ביקש הגבר מאותו חבר שיכין עבורו אלות מעץ "נבוטים" שאפשר וישמשו לאלימות כנגד האישה, סברה השופטת כי ברור שלא מדובר בדרישה סבירה ומקובלת, אך ניתן לקבל, גם אם בדוחק, את הטענה כי הגבר ביקש שהאלות יוכנו עבורו כדי שיוכל להגן על עצמו משום שחשש מהאישה. לדעת השופטת, אנשים בשעת כעס נוטים לייחל לכך שאחרים יפגעו, ולעיתים הם אף משתמשים בשפה אלימה ובוטה כדי "לייחל" לאותן פגיעות. לפיכך, אף שאין לעודד התבטאויות כאמור, אין בכך כדי להקנות לאישה תרופה בהתאם לחוק איסור לשון הרע, בפרט כאשר עלה מהתבטאויות הצדדים כי גם האישה לא טמנה ידה בצלחת.
בכל הנוגע לדברים שאמר הגבר לילדיו קטינים באשר לאמם, סברה השופטת כי אין ספק שמדובר בדברים לא ראויים ובהתנהגות שאיננה מתאימה להורה בעל תובנה הורית טובה, שמבין את ההשלכות שיש לדברים שיאמר לילדיו הרכים על בריאותם הנפשית. לשיטתה, ההחלטה לשתף את הקטינים בחששות שאמם לוקה בנפשה, גם אם היה חשש כזה, היא החלטה שגויה ולא ברורה, ואפשר ויש בה משום הסתה, אולם לשיטתה לא דובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע. "בצער רב ניתן לומר", כתבה השופטת, "כי לא פעם עת בני זוג מצויים בסכסוך, הם שוגים ומשתפים את ילדיהם בטענות ומענות כלפי ההורה האחר, אם כדי להגן על הקטינים מפני פגיעה שיש חשש שתתרחש מצד ההורה האחר, ואם מאחר ואינם מצליחים להסתיר כעסם. לא יהיה זה סביר לראות בכל התנהלות כזו משום התנהלות שמצדיקה הגשת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, לא מבחינת המדיניות השיפוטית הרצויה, וחשוב מכך לא מבחינת טובת הקטינים, שייחשפו להליך נוסף בין הוריהם כדי לבחון אילו דברים נאמרו באיזה הקשר, ומתי". לאור האמור, נדחו כל הטענות בנוגע לפרסום לשון הרע.
לבסוף, נדחו הטענות ביחס לעוולת הנגישה נוכח הגשת מספר רב של תלונות נגד האישה. נקבע, כי העובדה שמדובר במספר רב של תלונות מתיישבת עם אופיו של הגבר כפי שתואר על ידי גורמי המקצוע וכפי שעולה ממספר ההליכים הרב שהתנהלו בין הצדדים, אך לא ניתן להסיק מכך כי ביקש לפגוע בתובעת ולכן הגיש את התלונות.
סיכומם של דברים – התביעה התקבלה בחלקה. הנתבע ישלם פיצוי בסך 100 אלף שקל שיחולק בצורה של 55 אלף שקל לאישה ו-45 אלף שקל לקטינים שיופקדו בתכנית חסכון שתפתח על שמם עד הגיעם לגיל 18. התובעים יוצגו בהליך ע"י עו"ד מרסלה וולף. הנתבע יוצג ע"י עו"ד אורון שוורץ.
