בורר שניהל הליך בוררות בין צדדים גבה מהם 1,200 שקל לשעה ל-150 שעות עבודה עבור הכנת פסק הבוררות בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא לא פעל בריסון עצמי וחייב אותו להשיב חלק מהסכום. החודש אישר ביהמ"ש העליון את הפסיקה תוך שהתווה מספר עקרונות לפיהם יש לבחון בקשה להפחתת שכר בורר להבא
ראשיתה של הפרשה בהמרצת פתיחה שהגיש לבית המשפט המחוזי, בעל נחלה במושב "עופר", נגד האגודה השיתופית של המושב. בית המשפט הורה על עיכוב הליכים ומינוי בורר בהתאם לתקנון האגודה, ובהמשך מונתה בוררת בסכסוך. בשלבי הבוררות הראשוניים ביקשו להצטרף כנתבעים לתביעה חנה ורחמים קרבקי, בעלי נחלה סמוכה לנחלתו של התובע וכן צורפו להליך לילך ויעקב כהן, שרכשו את זכויותיו בנחלה.
הבוררת קיימה מספר ישיבות וניתנו על ידה מספר החלטות, ובכלל זה החלטות במספר בקשות שהוגשו לתיקון כתב התביעה. עם זאת, לאחר שהועלו כנגדה טענות בנוגע לדרך ניהול הבוררות ביקשה הבוררת להשתחרר מתפקידה ובקשתה אושרה ע"י עוזרת רשם האגודות השיתופיות. בעקבות האמור, מונה עו"ד זכי כמאל כבורר ובסמוך לתחילת הליכי הבוררות חתמו הצדדים על הסכם שכר בורר שבו נקבע כי עבור כל שעה של התיק, פסק הבוררות והליכי הבוררות, ישולם סך של 400 שקל בצירוף מע"מ כדין לשעה מכל צד מהצדדים. עוד הובהר כי עבור הכנת התיק ישלמו רק התובעים. בהסכם שכר הטרחה לא נקבעה מגבלה לשעות עבודתו של הבורר, וכן לא ניתנה הערכה להיקף העבודה הצפוי.
לאחר ניהול הליך בוררות ממושך, אשר כלל 10 ישיבות הוכחות במסגרתן נשמעו עדים רבים והוגשו סיכומים בהיקף של עשרות עמודים, ניתן פסק בוררות שהתפרש על פני 110 עמודים. בעבור הליך הבוררות כולו חייב הבורר את הצדדים בשכר טרחה בסך של 345,000 שקל בתוספת מע"מ, מתוכם סך של 180,000 שקל בתוספת מע"מ בעבור כתיבת פסק הבוררות עצמו. הבורר אף חייב את כלל המשיבים בגין השעות שהקדיש ללימוד התיק בתחילת ההליך. בהמשך, הגישו כהן וקרבקי, הם הנתבעים בהליך המקורי, בקשה להפחתת שכרו של הבורר בטענה כי אינו מידתי, אינו ראוי וכי יש בו משום עיוות דין. לשיטתם, הבורר איפשר לצד שכנגד להרחיב את חזית המחלוקת ללא גבול ובסיכומו של דבר למעשה לא הכריע במחלוקת, כאשר החליט להחזיר את הדיון בתביעת המשיבים לאסיפה הכללית של האגודה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופט שמואל מנדלבום מבית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את הבקשה וחייב את הבורר להשיב לצדדים סך של 87,048 שקל. השופט ציין כי הצדדים אמנם חתמו על הסכם שכר טרחה בכתב שבו נקבע תעריף לשעת עבודתו של הבורר, אלא שלא נקבעה הערכה כלשהי למסגרת שעות עבודתו. עוד צוין כי לכל אורך הליכי הבוררות שלח הבורר חשבונות שכר טרחה תקופתיים אשר שולמו על ידי הצדדים ללא כל התנגדות, אך לא הייתה לצדדים כל יכולת להעריך מראש או אפשרות להשפיע על היקף שעות העבודה שישקיע הבורר. בנסיבות אלו, נקבע כי לא ניתן לראות בצדדים כמסכימים לחשבונות הללו.
אשר להיותו של שכר הטרחה מופרז, העיר השופט כי לעמדתו, הבורר לא גזר על עצמו ריסון בהיקף השעות שהושקעו וכי התעריף שגבה מהצדדים הוא חריג לאור נתוני התעריף המקובל לשעת בוררות של בורר הממונה מכוח פקודת האגודות השיתופיות. הוער, כי הבורר השקיע השקעה יתירה בכתיבת פסק בוררות מקיף הכולל סקירות משפטיות נרחבות במגוון סוגיות, אולם יכול היה להסתפק בפסק דין תמציתי לאין שיעור, אשר היה מחייבו בהשקעת שעות עבודה פחותה באופן מהותי מההשקעה הנטענת. משבחר להשקיע היקף שעות כה נרחב בהכנת פסק דין כה מפורט, נקבע, אין זה מן הדין שהצדדים הם שיישאו בכל עלות השקעתו.
על כך הגיש הבורר בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. במסגרת הבקשה התייחס הבורר בהרחבה לפסק הבוררות ועמד על כך שהטענות שהעלו המשיבים היו טענות כבדות משקל, אשר דרשו התייחסות נרחבת בפסקו. עוד טען כי המשיבים תרמו תרומה משמעותית לסרבול ההליך ולהתמשכותו וכפועל יוצא מכך גם ל"ניפוח" שכרו. באשר לשאלת הסכמתם של המשיבים לשכר הטרחה, טען הבורר כי ניתנה הסכמה ברורה, אשר התבטאה בחתימתם על הסכם שכר הטרחה, תשלום חשבונות הביניים והיעדר כל טרוניה או מחאה מצדם במהלך ההליך. לשיטתו, הנטל שהטיל עליו בית המשפט המחוזי אינו סביר וכי מעבר לכך, שגה בית המשפט בקבעו כי לא גזר על עצמו ריסון מספיק בהיקף השעות שהושקעו בבוררות. לשיטתו, היה על בית המשפט לבחון את היחס בין שכרו לבין התמורה שקיבלו המשיבים בעבורו וכן על השירות שניתן להם. אם היה עושה כן, היה מוצא כי השכר אינו "שכר מוגזם".
השופט דוד מינץ דחה את בקשת רשות הערעור תוך שאישר את פסק דינו של המחוזי. הוזכר, כי רשות ערעור בענייני בוררות תוענק רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין. עם זאת, הבקשה הנוכחית אינה עומדת באמות מידה אלו.
לצד האמור הוסיף השופט מינץ מספר מילים על אודות שכר בוררים. לדבריו, נקודת המוצא היא כי הבורר בהליך בוררות הוא שקובע את שכרו, אלא שלצד זאת קבע המחוקק מנגנון פיקוח בחוק הבוררות, הקובע כי בית המשפט רשאי להפחית את השכר שקבע הבורר אם ראה שהשכר מוגזם ונקבע שלא על דעת בעלי-הדין. בעניין זה, ציין השופט מינץ כי על בית המשפט להימנע מלתת פרשנות מרחיבה לדרישה כי שכר הבורר ייעשה על דעת הצדדים ולהוסיף תנאים שאינם מנויים עלי חוק. כפועל יוצא, על מנת שצדדים לבוררות יוכלו לפנות לבית המשפט בבקשה להתערב בשכר שקבע בורר, נדרש שהקביעה תיעשה באופן ברור שלא על דעתם.
לעומת זאת, קבע מינץ, כאשר הצדדים מגלים דעתם לגבי שכרו של הבורר, לדוגמה באמצעות קביעת השכר כחלק מהסכם הבוררות, בית המשפט לא יידרש לבקשה להפחתת שכר מכוח חוק הבוררות. לשיטתו, מובן מאליו כי שכר הבורר יכול שייקבע בדרכים שונות: כשכר שעתי; אחוז מסכום התביעה; סכום גלובאלי או כל הסדר מקובל אחר והוסיף כי הסכמת הצדדים יכולה להיות אף משתמעת ולא מפורשת, לדוגמה תשלום חשבונות ביניים לבורר ללא כל מחאה.
באשר לתנאי השני הדרוש לצורך התערבותו של בית המשפט - כי השכר שקבע הבורר הוא שכר מוגזם, סבר מינץ כי קשה לשרטט גבולות ברורים ומובהקים למונח העמום "שכר מוגזם" ולכן יש ליצוק לו תוכן ממקרה למקרה. לצד זאת העיר השופט כי אמת מידה אפשרית אחת לבחינה האם שכרו של בורר הוא מוגזם אם לאו, היא היחס בין השכר לבין שוויו הכספי של הסכסוך בו התבקש להכריע. במקרה זה, המשיבים אכן הסכימו באופן מפורש כי הבורר יהיה זכאי ל-400 ש"ח בעבור כל שעת עבודה ואף שילמו את חשבונות הביניים שקבע הבורר ולא הביעו כל טרוניה או מחאה לגבי שכרו. עם זאת, בית המשפט המחוזי סבר כי במקרה זה לא הייתה הסכמה מצד הצדדים להיקף שעות העבודה הבלתי צפוי והבלתי סביר שבגינו חייב אותם הבורר, בעיקר בעבור כתיבת פסק הדין. קביעה זו, נקבע, היא קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה ולכן יש לדחות את בקשת רשות הערעור כולה.
נוכח דחיית הבקשה, יישא הבורר בהוצאות קרבקי וכהן בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד מהם. המשיבים קרבקי יוצגו בהליך ע"י עו"ד אור קרבקי ממשרד יגאל ארנון ושות'. המשיבים כהן יוצגו ע"י עו"ד שמואל רש.
