שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > המחלוקת על פסילת חוקי יסוד: "נציגי העם אינם רשאים להרוס את החוקה"

חדשות

המחלוקת על פסילת חוקי יסוד: "נציגי העם אינם רשאים להרוס את החוקה", צילום: ד"ר יניב רוזנאי. צילום: באדיבות המצולם
המחלוקת על פסילת חוקי יסוד: "נציגי העם אינם רשאים להרוס את החוקה"
15/11/2018, עו"ד לילך דניאל

בחודשים האחרונים התבטאה שרת המשפטים במספר הזדמנויות בנוגע לאפשרות התיאורטית שבג"ץ יפסול את חוק יסוד הלאום, וכינתה זאת בין היתר "רעידת אדמה משטרית". שוחחנו עם ד"ר יניב רוזנאי, מרצה בכיר למשפטים ומחבר הספר העוסק בדוקטרינת "התיקון החוקתי הלא חוקתי", על מנת לעמוד על השאלות העקרוניות העולות מהעניין

אישורו הסופי של חוק הלאום והעתירות הרבות שהוגשו נגדו, העלו לשיח הציבורי בעת האחרונה את שאלת סמכותו של בית המשפט לפסול חוק יסוד של הכנסת. גם "פסקת ההתגברות", ככל שתאושר בהליכי חקיקה, סביר שתגיע לפתחו של בית המשפט בהקשר דומה. עד כה בג"ץ רק "השתעשע" ברעיון של פסילת חוקי יסוד, אך נמנע מלעשות זאת או אפילו להכריע בשאלה האם הוא בכלל מוסמך לכך, למרות שהאפשרות התיאורטית עלתה כבר בעבר במספר עתירות שהובאו בפניו.

אם שואלים את שרת המשפטים, מדובר בעניין שהוא "טאבו" מוחלט. שקד התייחסה לנושא במספר הזדמנויות, כשבין היתר אמרה בוועידת המשפט האחרונה של לשכת עורכי הדין כי "אם יקבע בית המשפט כי גם חוקי היסוד אינם חסינים מביקורת שיפוטית, תישלל מהעם האפשרות להשפיע על יצירת ההסדרים החוקתיים באמצעות נציגיו, והפעם כאסיפה מכוננת. בכך יסיים העם את תפקידו במה שהיה עד כה שיטתנו הדמוקרטית. ביקורת שיפוטית על חוק יסוד היא רעידת אדמה. לא רק משפטית אלא גם פוליטית. זוהי רעידת אדמה משטרית". בהזדמנות נוספת אמרה שקד "דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי – יותר משהיא חלמאית – היא מסוכנת. היא עשויה על הדרך למוטט כל יסוד משטרי ובכלל זה את עקרון הפרדת הרשויות, שהוא הבסיס לשיטתנו הדמוקרטית, וזאת למען אשליה חוקתית. משהו שאינו קיים. והכל כדי להציל אותנו באמצעות תרופה שלא תועיל ממחלה שלא תבוא".

אין ספק שהנושא מעלה שאלות מהותיות ביותר הנוגעות לליבת עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי ומערכת היחסים בין רשויות השלטון לבין עצמן ובינן לבין העם. על מנת להבין את הנושא יותר לעומק, שוחחנו עם ד"ר יניב רוזנאי, מרצה בכיר בבית הספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. ספרו של ד"ר רוזנאי, העוסק בדוקטרינת "התיקון החוקתי הלא חוקתי" (Unconstitutional Constitutional Amendments - The Limits of Amendment Powers (Oxford University Press, 2017)) צוטט לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון ואף זכה לאחרונה בפרס הספר הטוב ביותר במשפט ציבורי לשנים 2016-2017 שהוענק השנה לראשונה על-ידי האגודה הבינלאומית למשפט ציבורי. העלינו בפני ד"ר רוזנאי את מרבית השאלות שעולות לעתים בביקורת המושמעת כלפי בית המשפט, לרבות הטענה כי בית המשפט אינו מוסמך לפסול חוק יסוד, הטענה בדבר פגיעה ברצון העם ובעיקרון הפרדת הרשויות, ושמענו ממנו גם על הנהוג בתחום זה בעולם.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

מאין לדעתך נובעת סמכותו של בית המשפט לפסול חוקי יסוד?

הן בכינון חוקי יסוד והן בתיקונם הכנסת – הפועלת כגוף ממוסד בתוך סדר משפטי קיים – מפעילה סמכות מכוננת נגזרת שמטבעה מוגבלת. גישתי קרובה אפוא לזו של פרופ' אריאל בנדור, לפיו סמכותה המכוננת של הכנסת, הנובעת מהכרזת העצמאות, אינה סמכות מכוננת מקורית. משמעות הדבר היא שהכנסת כפופה להוראות המוסד המשפטי הראשון שמכוחן נבחרה. בהיות הכנסת סמכות מכוננת נגזרת מהכרזת העצמאות, זו מוגבלת לקבלת נורמות חוקתיות, הנדרשות להלום את מושכלות היסוד של המדינה שנקבעו בהכרזה, והם הזיקה של המדינה לעם היהודי והיותה דמוקרטיה.

טיעון דומה הנשען על פרשנות משפטית הובע לאחרונה על ידי פרופ' אהרן ברק, ולפיו: "היקף סמכותה של האסיפה המכוננת, כפי שהוא נקבע בחלק השני של הכרזת העצמאות, צריך להתפרש על רקע שני החלקים האחרים של הכרזת העצמאות. על פי גישה זו, סמכותה של הכנסת כאסיפה מכוננת אינה סמכות מוחלטת. היא אמנם סמכות רחבה ביותר, אך היא מוגבלת על ידי העקרונות של החזון של העם והאני מאמין שלו הקבועים בהכרזת העצמאות. מתבקשות מכך מספר מסקנות. כך למשל, הכנסת כרשות מכוננת אינה מוסמכת לבטל את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, או לבטל את אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית". העם, הריבון, לא הסמיך את הכנסת לשלול את עקרונות היסוד של השיטה. הכנסת הוסמכה לפעול במסגרת עקרונות היסוד של המשטר שמגבילות אף את סמכותה המכוננת.

האם יש משמעות בעניין זה לעובדה שחוקי היסוד לא מהווים חוקה רשמית בישראל?

בהחלט. אני מסכים עם פרופ' ברק כי תורת ההגבלות על הסמכות לחוקק ולתקן נורמות חוקתיות בישראל מצומצמת יותר מזו הרווחת במשפט ההשוואתי, בדיוק מהסיבה שמפעל חוקי היסוד טרם הסתיים: "מפעל החוקה בישראל הוא בהתהוות. המשימה טרם הושלמה... לדעתי, יש מקום לגישה כי סמכותה המכוננת של הכנסת אינה כל יכולה. כך לעניין כינונו של חוק יסוד חדש, וכך לעניין תיקונו של חוק יסוד קיים. ניתן לומר כי בשני המקרים חייבת הכנסת, כרשות מכוננת, לפעול במסגרת עקרונות יסוד וערכי היסוד של המבנה החוקתי שלנו. עליה לפעול במסגרת אמות המידה העקרוניות עליהן מבוססת הכרזת העצמאות ועליהם מבוסס מפעל החוקה כולו... גם אם מקבלים את הגישה הבסיסית כי מוטלות מגבלות על כינונה של חוקה בישראל או על תיקונה, דעתי הינה, כי כל עוד מפעל חוקי היסוד לא הסתיים, מגבלות אלה פועלות במסגרת צרה יותר מאלה המקובלות במשפט המשווה... מכיר אני בתורת התיקון בחוקה שאינו חוקתי כתורה לגיטימית וראויה. הנני סבור כי במצב החוקתי בקיים בישראל וכל עוד מפעל חוקי היסוד לא הסתיים, תורה זו פועלת בגבולות צרים יותר".

כלומר, בעוד שאין מקום להחיל בישראל דוקטרינה של הגבלות משתמעות על הסמכות לתקן את החוקה כפי שחלה במדינות שונות בעולם, למשל בהודו, אין הדבר אומר שלא קיימות מגבלות כלשהן על הסמכות המכוננת של הכנסת אלא רק שמגבלות אלו צרות ביותר.

האם יש תקדים בעולם לפסילת הסדר חוקתי בנימוק שהוא אינו חוקתי?

אכן. יש בעולם תקדימים לכך. ראשית, במדינות שונות (כגון תוניסיה, רומניה, אוקראינה, קוסובו, ומולדובה) החוקה מקנה סמכות מפורשת לבית המשפט לביקורת שיפוטית מהותית על תיקונים לחוקה. גם בהיעדר הסמכה מפורשת, כאשר החוקה כוללת פסקת נצחיות המגנה על ערכים וכללים חוקתיים מפני שינויים חוקתיים (פסקאות כאלו קיימות בערך ב-40% מחוקות העולם), ישנם בתי משפט שקבעו שיש בידם סמכות לביקורת שיפוטית כדי להגן על הערכים המוגנים. זה המצב, למשל, בברזיל ובצ'כיה, שם בוטלו תיקונים לחוקה שסתרו את פסקת הנצחיות. בגרמניה, בית המשפט החוקתי הפדראלי מבצע באופן תדיר ביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה אך מעולם לא ביטל הוראה חוקתית. בטורקיה, החוקה מקנה לבית המשפט החוקתי סמכות לביקורת שיפוטית פרוצדוראלית על תיקונים לחוקה אך בית המשפט קבע כי השאלה האם תיקון לחוקה סותר את הערכים החוקתיים המוגנים בפסקת נצחיות היא שאלה פרוצדוראלית הנוגעת לחריגה מסמכות ואף ביטל תיקונים לחוקה שביקשו לפגוע בעקרון החילוניות (בפסיקה מאוחרת יותר נראה שבית המשפט חזר בו מהחלטה זו).

במדינות אחרות, בהן החוקה אינה כוללת פסקת נצחיות, בתי משפט – בהתבסס על התקדים ההודי לפיו אין לשנות את "המבנה הבסיסי של החוקה באופן הפוגע בזהותה" – קבעו כי קיימת ליבת ערכים חוקתית המוגנת מפני הריסתה באמצעות תיקונים חוקתיים. כך למשל, בהודו, טאיוואן, קולומביה, אוגנדה, פרו, בנגלדש, פקיסטן ובליז, בוטלו הסדרים חוקתיים שפגעו בעקרונות יסוד של השיטה, אף בהיעדר פסקת נצחיות ובהיעדר סמכות מפורשת לביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה. במדינות אחרות, למשל בצרפת ובגיאורגיה, קיימת התנגדות לביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה.

כיצד תענה לטיעון שכאשר מכירים באפשרותו של בית המשפט לפסול חוק יסוד הדבר הופך אותו במידה מסוימת ל"כל יכול" באופן הפוגע בהפרדת הרשויות?

אין ספק שיכולתו של בית המשפט לפסול נורמות חוקתיות מעצימה את כוחו ביחס לרשויות האחרות. אכן, הטיעונים נגד סמכות כזו הם כי בכך בית המשפט הופך להיות הרשות החזקה ביותר; האיזון העדין בין הרשויות מופר; ויש בכך פגיעה ברעיון עצמו של ביקורת שיפוטית שהרי אחד הטיעונים בעד ביקורת שיפוטית הוא כי במתן הסמכות לפסול חקיקה אין משום מתן המילה האחרונה לרשות השופטת שכן ניתן "להתגבר" על החלטות אלו באמצעות תיקונים לחוקה. כמו המוסד הצרפתי העתיק של lit de justice לפיו המלך הריבון יכול היה להופיע בפני בית המשפט ולהפוך החלטה שיפוטית, כך גם "העם" הריבון, יכול באמצעות תיקון לחוקה להפוך החלטה שיפוטית. מנגנון זה נפגע כאשר בית המשפט הופך גם לגוף ביקורת על החלטות הסמכות המכוננת.

לכן על ביקורת שיפוטית על נורמות חוקתיות להיעשות בריסון מוגבר. על התערבות שיפוטית בסמכות המכוננת להתבצע רק במקרים חמורים ויוצאי דופן במיוחד כאשר יש פגיעה קשה בליבת ערכי היסוד של השיטה. כלומר, הגבלות על היכולת לתקן את החוקה אין משמען קיפאון. יש לאפשר לעקרונות חוקתיים להשתנות עם שינויי הזמנים. אך ליבת עקרונות היסוד המהווים את רוח החוקה ומקנים לה את זהותה חייבים להישמר. מכל מקום, חשוב להבין שבביקורת שיפוטית על תיקונים לחוקה, כפי שמקובל בעולם, בית המשפט אינו הופך עצמו לכל יכול או לריבון.

איך עונים לטיעון שבנטילת הסמכות לפסול חוק יסוד בית המשפט מבצע "הפיכה" ושם עצמו במקום הרשות המחוקקת והמכוננת? הרי אם הכנסת מחוקקת חוק יסוד "פוגעני" כביכול – משמע שיש רוב בעם לחוק יסוד כזה, האם התערבותו של בית המשפט במקרה זה אינה עשויה להוביל לסוג של "דיקטטורה משפטית" ולעיקור רצון העם?

ביקורת שיפוטית על תוצרי הסמכות המכוננת בוודאי מעוררת קושי "אנטי-רובני" אך אינה אנטי-דמוקרטית ובוודאי שאינה "דיקטטורה משפטית". הגבלות על הסמכות המכוננת הן כלי שנועד להגן על הסדר הדמוקרטיה מפני שחיקתו או הריסתו בדרכים חוקתיות, מה שקרוי לעתים "דמוקרטיה מתגוננת".

כמו-כן, יש להבחין בין הריבון – העם, שלו הסמכות המכוננת לקבוע את הסדר החוקתי, ובין נציגיו – הרשות המחוקקת שאינה הריבון אלא סמכות ממוסדת שמוקמת מכח החוקה. אלו האחרונים אוחזים רק בסמכות מכוננת מוגבלת לקבוע ולשנות חוקי יסוד. סמכותם ניתנת להם על ידי העם באמון והיא מותנית בכך שהם אינם הורסים את החוקה או את עקרונות היסוד החוקתיים של השיטה. אין מדובר בעיקור רצון העם אלא בשימור ליבת הערכים החוקתיים המשקפים תפיסות עומק של החברה ולא רק רוב פוליטי רגעי. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות המכוננת. בית המשפט אינו הריבון. העם הוא הריבון וסמכות בית המשפט לביקורת שיפוטית אינה מוכרת ככלל על החלטות שניתנות על ידי העם בהפעילו את הסמכות המכוננת הראשית אלא רק על החלטות הסמכות המכוננת המוגבלת.

הגבלות על הסמכות המכוננת של הנציגים אינן מונעות שינוי דמוקרטי אלא קובעות כי דרך אחת לשינוי כאמור – ההליך הפורמאלי על-ידי הנציגים – אינה מתאימה לשינוי מהפכני של ערכי היסוד של השיטה. על שינוי כאמור להיעשות על ידי זימון העם לממש את הסמכות המכוננת שלו בהליך דליברטיבי, מושכל וכזה הכולל את העם באופן שיוודא כי מתקיימת הבחנה בין הפוליטיקה היומיומית שבה שולטים האינטרסים הצרים וקצרי הטווח ובין הפוליטיקה החוקתית שבה העם בא לידי ביטוי ומממש אינטרסים ארוכי טווח. התערבות שיפוטית בהחלטות הרשות המכוננת המוגבלת אינה מעלימה את העם בשיטת המשטר הדמוקרטית, אלא נהפוך הוא; היא מגינה על העם ועל סמכותו המכוננת. 

מה הם אותם "עקרונות על" שבגינם יכול בית המשפט לפסול חוק יסוד, או לחילופין מהם אותם מצבים "חריגים ביותר ויוצאי דופן של שינוי חוקתי הפוגע ב"ליבת הדמוקרטיה" ושולל את תכונות המינימום הדרושות למשטר דמוקרטי" כפי שהגדיר זאת השופט מזוז בפס"ד שעסק ב'חוק ההדחה'? מי קובע אותם? האם הם בהכרח זהים בכל מדינה דמוקרטית? והאם הם ערכים קבועים או כאלה שנקבעים ע"י השופטים? ובמידה שהם אכן נקבעים ע"י השופטים, האם שרת המשפטים לא צודקת כשהיא טוענת שבית המשפט שם את ערכיו שלו במקום ערכיו של העם?

כל סדר חוקתי מבוסס על מערכת ערכים בסיסית המהווים את ה"קוד הגנטי" שלו. ערכים אלו נחשבים כה אינהרנטיים לזהות החוקתית הספציפית של הסדר החוקתי כך שליבתם אינה ניתנת לשינוי בהליך הפורמאלי. הזהות החוקתית מטבעה מורכבת מעירוב של ערכים אוניברסאליים עם תרבות, היסטוריה, מנהגים, ערכים, מסורות ושאיפות פרטיקולריים של האומה. היות שזהות חוקתית נובעת משילוב הדדי זה של אלמנטים שבאופן טבעי הם דיסהרמונים, הזהות החוקתית לעולם אינה סטטית אלא ניתנת לשינוי אך בה בעת מבקשת להישאר נאמנה למבנה הבסיסי שלה.

ערכי היסוד משתנים משיטת משפט אחת לרעותה. רשימת הערכים החוקתיים המוגנים מפני שינוי חוקתי בדרך-כלל כוללת את שיטת המשטר ושיטת הבחירות, המבנה המשטרי, האופי הדמוקרטי של המדינה או עקרונות יסוד בסיסים בדמוקרטיה כגון הפרדת רשויות, שלטון החוק או עצמאות שיפוטית, ריבונות העם, עצמאות מדינית או שלמות טריטוריאלית,  זכויות יסוד וכן אופייה הדתי או החילוני של המדינה.

כאשר החוקה מעגנת ערכים אלו בפסקאות נצחיות אזי מכונני החוקה הם אלו הקובעים את הערכים; כאשר מדובר בהגבלות משתמעות, על בית המשפט לקבען באמצעות פרשנות הוליסטית של הטקסט החוקתי. תמיד - גם כאשר החוקה קובעת במפורש מהו העיקרון החוקתי המוגן – יש לבית המשפט תפקיד בפיתוח תיאוריה פרשנית של מהותו והיקפו של העיקרון המוגן. פרשנות זו מאפשרת שימור של ליבת הערכים המוגנים ובה בעת מידה מסוימת של שינוי עם הצרכים המשתנים של החברה, וכן קידום דיאלוג חוקתי בין רשויות השלטון בדבר הערכים המוגנים.

גם עקרונות היסוד של השיטה ניתנים לשינוי. מדובר בשימור ליבת הערכים ולכן הפעולה האסורה היא שינוי חוקתי המבקש לנטוש באופן מהותי את הערכים הללו וכמעט לרוקן את הערך החוקתי מתוכנו. בית המשפט אינו שם את ערכיו במקום ערכי העם אלא מבקש להגן על ערכי העם מול שינוי של רוב פוליטי רגעי במטרה להבטיח כי שינוי מהפכני בזהות החוקתית יעשה באופן המושכל באופן וכזה שיבטיח ככל הניתן שהשינוי החוקתי אמנם משקף את רצון העם לנטוש את הערך החוקתי.

מה לדעתך צפוי להיות הצעד הבא ב"משחק" המתנהל בין בית המשפט לכנסת במידה שבית המשפט אכן יבחר לבטל את חוק הלאום? האם כדברי שרת המשפטים – זה אכן יוביל ל"רעידת אדמה משטרית"?

התערבות בחוק יסוד היא בוודאי דרמטית ביותר. אם בטלות של חקיקה רגילה היא "נשק יום הדין" אז קל וחומר בטלותה של חקיקה חוקתית. עם זאת, אין מדובר ב'רעידת אדמה'. בית המשפט העליון מבקר תחת שבטו חקיקת יסוד (למשל בנושא התקציב הדו-שנתי, חוק ההדחה ועוד) וכבר ביטא פעמים מספר, בהערות אגב של שופטיו, את הרעיון שגם בחקיקת חוקי יסוד הכנסת אינה כל יכולה.

עם זאת, איני סבור שבית המשפט יבטל את חוק הלאום או סעיפים ממנו. לפני פסילת נורמות חוקתיות יש לעשות כל מאמץ פרשני להביא להלימה בין השינוי החוקתי המבוקש ובין עקרונות היסוד של הסדר החוקתי. חוק הלאום כולל מספר סעיפים שמעלים קשיים חוקתיים אך לא כאלה שלא ניתן לפתרם באמצעים פרשניים.

קשה לי במיוחד העובדה שחוק הלאום אינו מפנה להכרזה על הקמת המדינה וכן – כחוק יסוד המתיימר להשלים את פרק "הזהות החוקתית" – לא כולל התייחסות בדבר היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית. ולעניין עקרון השוויון – וכמענה לאלו הטוענים כי חוק הלאום אינו האכסניה הראויה לזכויות – סבורני שחוק היסוד היה צריך לכלול תיקון עקיף לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו באופן שמעגן בו מפורשות את זכותו של הפרט לשוויון. 

עם זאת, בעצם הדיון בחוק הלאום, יתכן שהשלב הבא יהיה ניסיון לקדם את הגבלת סמכותו של בית המשפט לדון מהותית בחוקי יסוד כפי שהוצע בתזכיר חוק יסוד: החקיקה שהופץ לפני כשנה. בהונגריה, ניסיון דומה לאסור על ביקורת שיפוטית מהותית של תיקונים לחוקה צלח, אך זכה לביקורת רבה. בהודו, ניסיון דומה במסגרת תיקון לחוקה משנת 1977 כשל, כאשר בפסק דין שניתן כמה שנים אח"כ קבע בית המשפט העליון שם כי לפרלמנט סמכות מכוננת מוגבלת שאינה יכולה להפוך עצמה לסמכות שאינה מוגבלת. באופן דומה, בבליז שבקריביים, תיקון חוקתי שקבע כי "למען הסר ספק, אין על הגבלות, מהותיות או פרוצדוראליות, על הסמכות המכוננת של האסיפה הלאומית לתקן את החוקה", נפסל על ידי בית המשפט העליון בטענה כי סתר את עקרון הפרדת הרשויות וכי אינו חוקתי.

בפסק הדין שעסק בחוק ההדחה קבעו השופטים שאי אפשר יהיה לדון בדוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי עד ש"מפעל החוקה הישראלי יגיע לסיומו" - האם לא מדובר בסוג של הכרעה בנוגע לסמכותו (או היעדר סמכותו) של בית המשפט לדון בנושא?

אני לא סבור שמדובר בהכרעה. עצם הטענה כי לא ראוי להחיל בישראל בעת הזו דוקטרינה רחבה כפי שקיימת במשפט השוואתי אין משמעה כי הכנסת כל יכולה. מגבלות עדיין קיימות אך הן צרות יותר מאלו הקיימות כבר בחוקה מלאה ושלמה. הנשיאה חיות ציינה מפורשות כי "ההליך שלפנינו אינו מצריך הכרעה בסוגיה סבוכה זו... ניתן, אפוא, להשאיר לעת-מצוא את השאלה המורכבת הנוגעת לתחולתה של הדוקטרינה בדין הישראלי". כלומר, גם אם הדוקטרינה לא הופעלה היא לא נדחתה. לאור זאת, איני סבור כי יש לראות באמירה זו כסוף הסיפור לעניין מגבלות על הסמכות המכוננת של הכנסת או לעניין סמכות הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד.

לדעתי, הרעיון לפיו סמכות הכנסת בכוננה חוקי יסוד או בתיקונם תהא בלתי מוגבלת וללא ביקורת שיפוטית אינו ראוי במציאות שבה אנו חיים וגם אינו עולה בקנה אחד עם המגמות הגלובליות המגינות על ערכי יסוד חוקתיים. המידה בה ראוי ליתן בידי בית המשפט את הסמכות לביקורת שיפוטית של תיקוני חקיקה צריכה להיות תלויה, למצער במידה מסוימת, בקושי או בקלות היחסית של שינוי אותה חוקה, ובזהות השחקנים המעורבים בהליך התיקון החוקתי. כאשר הליך חקיקת נורמות חוקתיות מצוי בידי אותו אורגן שלו ניתנת סמכות החקיקה הרגילה, והליך החקיקה אינו יותר מאתגר מאשר חקיקה רגילה, צריכה להיות נכונות רבה יותר לקבל הפעלתה של ביקורת שיפוטית על תיקוני חקיקה לעומת מקומות בהם הליך התיקון החוקתי הינו קשה.

בישראל, בהיעדר חוקה נוקשה וכאשר חוקי-היסוד ניתנים לכינון ולשינוי בקלות בלתי נסבלת, כאשר בית המחוקקים – הנשלט הלכה למעשה על-ידי הממשלה – מורכב מבית אחד בלא בית שני מאזן, ללא מגבלות פרוצדורליות הולמות על הליך החקיקה, ובהיעדר מערכת פוליטית של איזונים ובלמים דוגמת מערכת פדראלית, שיטת בחירות אזורית או כפיפות למשפט על-לאומי, קיים חשש גדול יותר מפני שימוש לרעה בסמכות המכוננת. במצב דברים זה של חסר במערכת האיזונים והבלמים ובצירוף אינטרסים פוליטיים קצרי-טווח, הנכונות המשפטית להתערב חייבת להיות גדולה יותר.

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
עורכי דין/בעלי מקצוע עוד
17 | S:166