חדשות

בית משפט השלום בת"א חייב את עמותת "חזון למועד" להשיב חצי מיליון שקל שהועברו אליה כתרומה ע"י קשישה ערירית, לאחר שעורכת דין וגורמים רבניים ניתקו אותה ממשפחתה, השתלטו על כספה ורכושה והותירו אותה חסרת כל. נקבע, כי התרומה חסרת תוקף משפטי היות שלא מתקיים בנסיבות העניין יסוד גמירות הדעת

התובעת היא אישה קשישה, ילידת 1925, אלמנה, ערירית ומתגוררת לבדה בעיר רמת גן. התובעת משתייכת למגזר החרדי ומכונה בפי כל "הרבנית". הנתבעת היא עמותת "חזון למועד", המפעילה מוסדות שונים, לרבות בית כנסת המצוי סמוך למקום מגורי התובעת. 

לאורך השנים הייתה התובעת בקשר עם אחייניתה שטיפלה בצרכיה השוטפים וגם עמדה בקשר עם גורמים שונים, לרבות רשויות הרווחה. לאורך שנים, נהגה התובעת  לשהות במוסדות העמותה שעות רבות, ביום ובלילה, ואף להשתתף בשיעוריו של מנהל העמותה, שהתיר לה להשתתף בשיעוריו יחד עם תלמידי הישיבה. בנוסף לכך, נהגה התובעת להשתתף בשיעורי קודש נוספים, בכלל זה שיעוריו של הרב חיים כהן הידוע בכינויו "החלבן". באופן זה, הכירה התובעת נשים נוספות בהן עורכת דין מסוימת, אותה מינתה כבאת כוחה במהלך שנת 2014.

בשלב מסוים ביקשה התובעת לערוך צוואה דרך עורכת הדין, ולצורך כך נערכה חוות דעת רפואית בעניינה על מנת לבחון את כשירותה הרפואית. בבדיקה נמצאה התובעת כשירה מבחינה רפואית לבצע פעולות משפטיות ובהמשך לחוות הדעת הרפואית ערכה צוואה. בסמוך לכך, שלחה עורכת הדין מכתב לבנק הפועלים, בו ביקשה בשם התובעת לבצע שלוש העברות כספים "באופן מידי": האחת, העברה של חצי מיליון שקלים לחשבון על שם העמותה, העברה בסך רבע מיליון שקלים לחשבון על שם כולל בעיר תל אביב והעברה בסך 645 אלף שקל לחשבון על שם רב העומד בראש אחת הישיבות. בנוסף, בוצעו עוד מספר העברות כספים מחשבון התובעת, לרבות שימוש בכרטיס אשראי, ובסופו של יום היא נותרה עם סכום זעום של 30,000 שקל בלבד.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

באפריל 2015 התקשרה לאחייניתה של התובעת עובדת סוציאלית בעיריית רמת גן, וסיפרה שחברה של התובעת באה באקראי לבקרה ומצאה כי מצבה קשה וחמור ולכן הזעיקה את השירות הסוציאלי. בעקבות זאת יצאה העו"ס לבית התובעת, שם היא מצאה אותה לבדה בדירה, מוזנחת, חולה וחלשה. בשלב זה נכנסה האחיינית לתמונה, התמנתה כאפוטרופוס על רכוש התובעת והחלה לפעול להשבת הכספים והנכסים שמסרה התובעת. בעקבות האמור, הושגה הסכמה עם הישיבה הנוספת בעקבותיה כל מה שנלקח הוחזר, הן הכספים והן הדירה. כן הושגה גם הסכמה עם הכולל לפיה זה ידאג להנציח את זכרו של בעלה המנוח של התובעת, וזאת לאחר שהובהר שלא ניתן להשיב את הכספים מאחר שהם כבר חולקו.

עם זאת, העמותה הנתבעת סירבה להשיב את חצי מיליון השקלים שהועברו אליה ועל כן הגישה האחיינית תביעה בשם התובעת לבית משפט השלום בת"א בה עתרה להצהיר כי התרומה נעדרת תוקף משפטי ומשכך העמותה מחויבת להחזירה. על פי הנטען, התרומה הנידונה ניתנה כתוצאה משכנועים, הפחדות ולחצים שהופעלו עליה על ידי גורמים רבניים שונים וכן על ידי עורכת הדין, לחצים שכללו גם אמירות על "ציוויים רבניים" ו"ציוויים אלוקיים" אשר פגמו ברצונה הטוב והחופשי והובילו לביטול רצונה מפני רצונם.

העמותה מצדה, טענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב על ידי האחיינית המנסה להשתלט על רכוש דודתה, לנתק אותה מהמסגרת התורנית אליה היא שייכת כל השנים ולהפריד בינה ובין העמותה והרב הנערץ עליה, אשר בשיעוריו היא משתתפת בקביעות שנים ארוכות. עוד הוסיפה העמותה כי התובעת החליטה לתרום את הכספים בהיותה כשירה וצלולה כאמור גם בחוות דעת מומחה בית משפט, ובכל מקרה אין כל טענה ללחצים מטעמה, ולכן אין כל יריבות בינה לבין התובעת.

השופטת יסכה רוטנברג קיבלה את התביעה ופסקה כי התובעת רשאית לחזור בה מהתרומה. תחילה ציינה השופטת כי אין מחלוקת שהכספים הועברו לעמותה ללא תמורה ועל כן מדובר ב"מתנה" לפי החוק. בעניין זה, הזכירה השופטת כי על חוזה מתנה חלים אותם כללים החלים על חוזה רגיל, ובכלל זאת השתכללותו בהצעה, קיבול וגמירות דעת. כמו כן, בחוזה מתנה קיים שיקול נוסף שאינו קיים בחוזה רגיל, והוא כי הניצע אינו נותן כל תמורה עבור המתנה. לאור זאת, אם בחוזה רגיל, באיזון האינטרסים שבין המציע לניצע, יש להדגיש את אינטרס ההסתמכות של הניצע, הרי שבחוזה מתנה יש משמעות מיוחדת דווקא לאינטרס המציע, נותן המתנה. בהתאם לכך, יש לוודא שנותן המתנה התכוון לתת את המתנה מתוך רצון חופשי ועצמאי ואין ליקוי הפוגע בגמירות דעתו להעניק את המתנה למקבל.

לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, הגיעה השופטת למסקנה כי התרומה שתרמה התובעת לעמותה, נתרמה מבלי שהייתה לתובעת גמירות הדעת להעניקה ומשכך על העמותה להשיבה. השופטת הדגישה כי גמירות דעת לחוד והיעדר כשירות לחוד, ולכן גם אם התובעת הייתה כשירה לתת מתנה, אין זה אומר כי אכן השתכלל חוזה מתנה, ולא די בכשירות כדי להעיד על גמירות דעת למתן תרומה. עוד הוסיפה כי מבחן גמירות הדעת הוא מבחן אובייקטיבי, ועל פי מבחן זה יש לבחון את הראיות.

במכלול הנסיבות שהובילו למסקנה האמורה, ציינה השופטת כי מהראיות עולה כי לאורך כל השנים היה קשר אמיץ בין התובעת לאחייניתה, והיא זו שדאגה לכל מחסורה. עם זאת, בתחילת שנת 2014 החלו גורמים רבניים שונים להקיף את התובעת ולנתקה מבני משפחתה, עד שגרמו לה לנתק כליל את קשריה מאחייניתה ומבני משפחתה. האחיינית ניסתה ליצור עם התובעת קשר אך זו השיבה כי הרב ועורכת הדין ציוו עליה שלא לגלות דבר. בד בבד עם ניתוקה של התובעת מבני משפחתה, השתלטו על חייה גורמים אחרים, בהם עורכת הדין. בנוסף, התובעת היא אישה קשישה, אין לה ילדים והיא חיה לבדה. משכך, סברה השופטת כי מתן תרומות דווקא בעת ניתוקה מכל בני משפחתה מעלה ספק כבד בדבר גמירות דעתה להעניק את התרומה.

העבירה בחייה את דירת המגורים

לבד מהאמור, ציינה השופטת כי מצבה הפיזי והנפשי של התובעת היו קשים ומהראיות עולה כי בשנת 2015, עת החלו גורמי הרווחה להתערב, נמצאה התובעת במצב מדורדר ביותר. בעניין זה, התייחסה השופטת לתסקיר שערכה העובדת הסוציאלית בו תיארה את הדברים, וציינה כי מדובר בעדות שלא נסתרה מפי גורם שאינו מעוניין בתוצאות ההליך, ולכן יש לקבלה במלואה. גם בתצהירה של האחיינית תוארו דברים זהים, כשלכך יש להוסיף, לדעת השופטת, את גילה ומצבה הבריאותי של התובעת מכוחם עולה כי אדם סביר לא היה סובר שבמצבה זה הייתה לה גמירות דעת ליתן את התרומה.

חיזוק נוסף למסקנה זו מצאה השופטת בכך שהתרומה מושא ההליך אינה עומדת לבדה, שכן באותו מועד העבירה התובעת את כל רכושה, לרבות דירת מגוריה כתרומה למוסדות תורניים. לדעת השופטת, קשה להניח שאדם יעביר בחייו את כל כספו ורכושו לאחרים, ויוותר עם סכומי כסף זעומים וללא קורת גג לראשו. בנוסף, גם מומחה בית משפט העיד שאין כל סבירות וגם אין זה מצוי כי אדם כשיר יעביר בחייו (להבדיל מאחר מותו) את דירת מגוריו, וכי הוא בדק אלפי מקרים והוא אינו יכול להיזכר בשלושה מקרים שכאלו. כמו כן, כל התרומות כולן ניתנו במועדים סמוכים. על כן, סברה השופטת כי החלטתה של התובעת לתרום בו זמנית את כל רכושה משליכה גם על התרומה דנן, ומעידה על היעדר גמירות דעת ליתן את המתנה.

עוד ציינה השופטת כי מכלל הראיות בתיק עולה שהתובעת מעריכה ומוקירה את הרב העומד בראש העמותה וכי היא מבלה בבית הכנסת שעות ארוכות ומשתתפת בשיעורים שהוא מעביר. עם זאת, אין באלו כדי ללמד על קיומה של גמירות דעת מצדה להעניק את התרומה בעודה בחיים. כן דחתה השופטת במלואן את הטענות שהעלתה העמותה נגד האחיינית, לפיהן היא פועלת לכאורה ממניעים זרים. לשיטתה, אין כל הוכחה להאשמות שווא אלו, ודי להצביע על צוואתה של התובעת שנערכה לאחר שהאחיינית נכנסה לתמונה, ובה הורישה את כל כספה למוסדות תורניים ולא לבני משפחתה. עוד הוסיפה השופטת בהקשר זה כי האחיינית נחקרה ארוכות ועדותה נמצאה זהירה, שקולה וסדורה. משכך, סברה כי אין מקום להאשמות שהטיחה בה העמותה.

בכל הנוגע לעדותה של עורכת הדין, ציינה השופטת כי היא "שחקן ראשי" בהליך ואין מחלוקת כי מכלול הפעולות שביצעה התובעת בוצעו באמצעותה. לשיטת השופטת, עדותה של עוה"ד הייתה מתחמקת ובאופן גורף השיבה לכל השאלות שהוצגו כי אינה יכולה להשיב מחמת חיסיון עורך דין לקוח. לפיכך קבעה השופטת כי אין בפיה של עורכת הדין כל מענה למכלול הקשיים שצוינו, וגם מכאן חיזוק למסקנה כי התובעת נעדרה גמירות דעת להעניק את התרומה.

נוכח האמור, קיבלה השופטת את התביעה במלואה והורתה לעמותה להשיב את חצי מיליון השקלים שהועברו אליה ע"י התובעת. בנוסף, תשלם העמותה שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 שקל.

ת"א 17731-07-15