ביהמ"ש העליון קיבל בקשת רשות ערעור שהגיש האנס בני סלע, על החלטה ליישם בעניינו הסדר שנועד למנוע עתירות סרק מצדו בהיותו "עותר סדרתי". בדעת רוב ביטלה הנשיאה חיות את ההסדר וקבעה כי הוא אינו מידתי ואינו מאזן נכונה בין זכות הגישה של סלע לערכאות ובין האינטרס הציבורי שתומך בהגבלתה
המבקש, בני סלע, הוא אסיר המרצה מאז 1999 עונש מאסר בן 39 שנים בגין שורת עבירות מין חמורות ועבירות נוספות שביצע. מאז החלה תקופת מאסרו פתח סלע וניהל מאות הליכים בערכאות שיפוטיות שונות במדינה.
בשנת 2011 קבע שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שלמה פרידלנדר, במסגרת אחת העתירות, כי פניותיו הרבות של סלע לערכאות השונות גורמות נזק תפקודי למערכות המטפלות בו, אשר אינן ערוכות להכיל את היצף ההליכים הללו ופוגעות באסירים האחרים שגם בהם אמורות אותן מערכות לטפל. בשל כך, ראה בית המשפט לנכון לנקוט בגישה המונעת ניצול לרעה של הליכי משפט והמסננת את עתירותיו של סלע, וקבע הסדר דיוני מיוחד לגבי טיפול בעתירות אסיר עתידיות שיוגשו מטעמו.
בגדר ההסדר, נקבע כי השב"ס לא ימציא לבית המשפט עתירות של סלע ומזכירות בית המשפט לא תקבל עתירות כאמור, אלא בנתון לתשלום האגרה. על אף האמור, נקבע כי סלע רשאי להגיש עתירה בעניין אחד או שניים ללא תשלום האגרה מראש, בצירוף בקשה לפטור מאגרה שתידון במסגרת הדיון בעתירה גופה, אם חלפו חודשיים מהגשת עתירתו הקודמת. מלבד האמור נקבע בהסדר כי במקרים דחופים יהיה סלע רשאי להקדים עתירות, ובלבד שלא יגיש יותר מ-8 עתירות בשנה קלנדארית אחת, כאשר במקרים מתאימים יוכל בית המשפט להורות כי עתירה מוצדקת לא תיחשב במכסה זו. כמו כן, נקבע כי המזכירות לא תקבע לדיון עתירה שהוגשה ללא תשלום מראש של האגרה כאמור, אלא תעבירה להחלטת השופט פרידלנדר בדבר המשך הטיפול בה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
על החלטה זו הגיש סלע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בה טען בין היתר כי קיימות השלכות רוחב להחלטה הקובעת סדרי דין פרטניים לאסירים מסוימים, כי ההסדר הדיוני נעדר כל בסיס וכי קיימים קשיים אופרטיביים ביישומו. עם זאת דחה בית המשפט את הבקשה היות שטרם נדחתה כל עתירה שהגיש סלע על בסיס ההסדר הדיוני שנקבע, ומאחר שלא מדובר בסדרי דין מיוחדים עבורו, כטענתו, אלא בכללים הבאים בגדרי הדין הקיים ובגדרי שיקול הדעת שהוא מקנה, ותוך דיון לגופה של כל עתירה אשר תוגש בעתיד.
בשנת 2015 נשפט סלע בדין משמעתי לאחר שסירב להוראות הסמל ומנהל האגף שבו הוא שוהה בבית הסוהר לחזור לתאו לאחר טיול, וטיפס על גדר חצר הטיולים. בהתאם, נגזר עליו עונש משמעתי של חמישה ימי שהייה בבידוד. בעקבות זאת, הגיש סלע עתירת אסיר לביטול הדין המשמעתי מבלי לשלם אגרת בית משפט, אך מטעם זה, ונוכח ההסדר הדיוני, הגיש השב"ס בקשה לסילוק העתירה על הסף, ולחלופין ביקש להורות על חיובו של סלע בתשלום אגרה טרם הדיון בעתירה וכתנאי לשמיעתה.
בקשה זו נידונה לפני בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי סלע אינו עומד בתנאי לפיו הוא רשאי להגיש עתירה בפטור מאגרה רק אם הוגשה במרווח של חודשיים לפחות ממועד הגשת עתירה קודמת בפטור מאגרה, ולפיכך הורה על מחיקת העתירה. על כך הגיש סלע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בין היתר טען סלע כי ההסדר הדיוני פוגע באופן לא מידתי בזכותו לגישה לערכאות ובזכויות חוקתיות נוספות ומהווה "צו חוסם" בלתי חוקי.
הנשיאה אסתר חיות, אליה הצטרף השופט ג'ורג' קרא, קיבלה את בקשתו של סלע וביטלה את ההסדר הדיוני בהיותו נוגד את תקנות בתי המשפט (אגרות). לדברי חיות, השאלה בדבר הסמכות הנתונה לבית משפט בישראל למתן צו החוסם בעל דין "טורדני" מלנקוט הליכים חדשים היא שאלה מורכבת, שכן הדין הישראלי אינו כולל הוראה מפורשת המעניקה לבית המשפט סמכות כאמור, ומשהתעוררה שאלה זו באופן מפורש תשובתו של בית המשפט העליון הייתה בשלילה.
חיות: בית המשפט המחוזי לא יכול היה להסתמך על ההסדר
לדעת חיות, אין צורך להכריע בנסיבות מקרה זה בשאלה האם ההסדר הדיוני שנקבע בעניינו של סלע עולה כדי "צו חוסם" ומה ההשלכות הנובעות מכך מבחינת סמכותו של בית המשפט. זאת, שכן לשיטתה בית המשפט המחוזי לא היה רשאי ליישם את אותו ההסדר ואף לגופם של דברים מן הראוי לשוב ולבחון אותו משום שהוא אינו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 9(ב) לתקנות האגרות הקובעת כי "בקשה של אסיר או עציר לפטור מתשלום אגרה לפי תקנה 14 תידון בעת שמיעת העתירה". לדברי חיות, עיון בתקנה 9(ב) מעלה כי באופן חריג ובניגוד להליכים "רגילים" שאינם מוגשים על ידי אסירים או עצירים, בעתירות אסיר אין להתלות את שמיעת העתירה גופה בתשלום אגרה. כלומר, מקום בו מגיש אסיר בקשה לפטור מתשלום אגרה יש לדון בבקשה בעת שמיעת העתירה גופה ולא כשלב מקדמי או כתנאי לדיון בעתירה.
אשר לפרשנות התכליתית של ההוראה, ציינה חיות כי התכלית הסובייקטיבית של התקנה הייתה ליצור מסלול ייחודי ו"מקוצר" לאסירים לפיו תתברר הבקשה לפטור מתשלום אגרה בד בבד עם העתירה גופה. מבחינת התכלית האובייקטיבית, לדבריה, קיימים שיקולים כבדי משקל התומכים בהעדפת פרשנות שאינה מגבילה את זכות הגישה לערכאות של אסירים, מעבר להגבלות הנוצרות בשל עצם השהות במאסר ועיקרם: הצורך להבטיח קיום ביקורת שיפוטית קפדנית על תנאי ההחזקה במאסר וכן הצורך להתחשב בקושי הכלכלי שהינו פעמים רבות מנת חלקם של אסירים בעת שהותם במאסר. בהינתן כל האמור, סברה הנשיאה חיות כי החלטה שיפוטית המורה לשירות בתי הסוהר שלא להמציא כלל למערכת בתי המשפט עתירת אסיר שלא שולמה עליה אגרה, אפילו מוגשת לצידה בקשה לפטור מתשלומה, אינה מתיישבת עם תכליתה של תקנה 9(ב) ודינה להתבטל. כפועל יוצא, לא יכול היה בית המשפט המחוזי להסתמך על ההסדר.
לכך הוסיפה חיות כי לשיטתה הוראות ההסדר אף אינן מאזנות נכונה בין זכות הגישה של סלע לערכאות ובין האינטרס הציבורי שאותו מיועדות תקנות האגרות לשרת. לדבריה, בשים לב למעמדה הרם של זכות הגישה לערכאות הפגיעה בה חייבת להיות מידתית, כאשר תופעה של בעל דין "טרדן" או "סידרתי" אשר נוקט הליכי סרק רבים אינה ייחודית לסלע ובית המשפט כבר פעל בעבר בדרכים שונות כדי להתמודד עמה, לרבות בדרך של הטלת הוצאות לטובת הצד שכנגד או לטובת אוצר המדינה.
בנוסף, לבית המשפט אף נתונה הסמכות להורות על מחיקת הליך מקום שבו נראה כי הוא טורדני או קנטרני ולא אחת הורה בית המשפט העליון כי המזכירות תימנע מלקבל בקשות נוספות מטעם "עותר סדרתי" בהליכים שהטיפול בהם הסתיים או כי בית המשפט לא ייזקק להליכים שיגיש אשר ינוסחו בלשון בלתי ראויה. עם זאת, הסדרים אלו, לדעת חיות, אינם דומים להסדר בעניינו של סלע ולא ניתן להקיש מהם. במקרה זה, ההסדר שנקבע מונע במצבים מסוימים מבית המשפט ליתן דעתו להליך שנקט ומותיר את ההחלטה איזה הליך יובא בפני בית המשפט לשירות בתי הסוהר. כפועל יוצא, סברה הנשיאה, מעורר הסדר כזה קושי על פניו, בהינתן העובדה שבעתירות אסיר נתקפת פעמים רבות ההתנהלות של שירות בתי הסוהר עצמו.
מלבד האמור הוראות ההסדר מתייחסות להליכים חדשים שאותם חפץ המערער להביא בפני בית המשפט, להבדיל מבקשות המתייחסות להליכים שהטיפול בהם הסתיים, ולכן לא ניתן לדעת מראש אם הם הליכי סרק או שיש בהם ממש וההסדר כמעט שאינו נותן משקל לתוכן ההליך, למידת דחיפותו של העניין, לסיכוייו ולטיב ולהיקף הפגיעה הגלומה בזכויות שעליה מבקש סלע להשיג בפני בית המשפט. יתרה מכך, ההסדר קובע כי שב"ס לא יעביר לבית המשפט הליכים מסוימים, הוא אינו מוגבל לנושאים מסוימים ואינו תחום בזמן כך שלא ברור מלשונו מתי ובאילו נסיבות הוא יפקע.
לבסוף, ציינה הנשיאה כי הוראות ההסדר מנוסחות באופן כללי והן אינן נותנות מענה לשאלות רבות כגון מדוע נקבע שסלע יהיה רשאי להביא לבית המשפט 8 עתירות "מוצדקות" בשנה בלבד ומדוע רשאי הוא להגיש רק עתירה אחת בחודשיים; מה ייחשב כ"עתירה מוצדקת"; מהם אותם מקרים "דחופים" שבעטיים יוכל "להקדים עתירות" ומיהו הגורם שיקבע אם מדובר במקרה דחוף. עמימותם של כל אלה, לדעת חיות, עלולה להוביל לחוסר אחידות ולשרירותיות ביישום ההסדר ובכך להחריף את הפגיעה בזכויותיו של סלע. אשר על כן, קבעה כי ההסדר שנקבע בעניינו אינו מידתי ודינו להתבטל. כפועל יוצא, העתירה אשר נחסמה מכוח הסדר זה על הסף תובא בפני בית המשפט המחוזי ותבחן לגופה.
לדעה זו הצטרף כאמור השופט ג'ורג' קרא. מנגד, השופט דוד מינץ נותר בדעת מיעוט, שכן לשיטתו עקרונות ההסדר באים לאזן בין זכותו של סלע לגישה לערכאות, לבין האינטרס הציבורי שבהגנה מפני ניצול לרעה של הליכי משפט והטלת עומס רב על המערכת השיפוטית. זאת, בפרט לנוכח העובדה שלמרות שחלפו למעלה משש שנים מקביעת ההסדר הדיוני, דפוסי התנהגותו של סלע כעותר סדרתי נותרו בעינם.
עוד סבר מינץ כי אין מקום להיענות לטענותיו של סלע גם באשר לאופן בו יושם ההסדר הדיוני על ידי בית המשפט המחוזי שכן מהלך הדברים אינו מהווה משום הגבלה יתרה על זכותו לערכאות. לדעת מינץ, דרכו של סלע לא נחסמה מלהגיש למעלה מ-8 עתירות בשנה, ואף כי הייתה זו עתירתו החמישית שהגיש במהלך החודשיים שקדמו לה, הבקשה הובאה לעיון בפני שופט. בנוסף, לדבריו, מבחינת נסיבות העניין נדמה כי אין המדובר במקרה דחוף, שכן הוא סיים לרצות את עונשו בתנאי בידוד מספר חודשים קודם להגשת העתירה.
בתגובה לפסק דינה של חיות, ציין מינץ כי לשיטתו ההסדר הדיוני אינו נוגד את תקנה 9(ב) לתקנות האגרות, וכי למרות שהוא נושא קשיים שעל חלקם הצביעה הנשיאה בפסק דינה, אין בקשיים אלה כדי לפסול את ההסדר כולו. לדעת מינץ, בסופו של יום ההצדקה שבהגשת העתירה ודחיפותה, כמו גם הגבלת מספר העתירות שיכול סלע להגיש, מסורות לשיקול דעת בית המשפט ולכן היה מקום לדחות את הבקשה.
