חדשות

ביה"ד האזורי לעבודה פסק כ-300 אלף שקל לעובדת ותיקה בבנק דיסקונט, שבמשך שנים ישבה באפס מעשה בעבודה לאחר שתפקידה התייתר, עד שבשלב מסוים החליט הבנק להוריד לה ימי חופשה ולרשום אותה כמי שיצאה לחל"ת. נקבע, כי למרות שגם לתובעת קיים אשם בהשתלשלות האירועים, הבנק בחר לנקוט בהתנהלות כוחנית חד צדדית

בית הדין האזורי לעבודה בת"א קיבל חלקית את תביעתה של עובדת ותיקה לשעבר בבנק דיסקונט, שבמשך שנים ישבה בעבודתה באפס מעשה לאחר שהתפקיד בו עסקה התייתר עקב התקדמות טכנולוגית, ולאחר שסירבה לכל הצעות השיבוץ החלופי שהוצעו לה. על אף שהמשיכה להגיע לעבודה כרגיל, בשלב מסוים החליט הבנק לרשום לה ניצול ימי חופשה ובהמשך אף רשם אותה כמי שנמצאת בחל"ת. השופטת קבעה כי הבנק נקט בהתנהלות כוחנית וחד צדדית במעשיו וציינה כי "ערים אנו למציאות אליה נקלע הבנק... אלא שהפתרון אשר בחר הבנק והוא ביצוע פעילות חד צדדית של הפסקת תשלום שכר אינו כדין. לא הוכח כי הייתה לבנק מניעה לפתוח בהליך הפסקת עבודה או לכל הפחות בהליך משמעתי".

התובעת נקלטה לעבודה בבנק דיסקונט בתחילת שנות השבעים, לתפקיד "נקבנית" ביחידת המחשוב בבנק. לאחר כשנתיים-שלוש, כשהמקצוע התייתר, שימשה התובעת בתפקיד בקרה ומעקב באגף מערכות מידע, במסגרתו ביצעה בקרה ומעקב ידניים על התכניות שהכינו המתכנתים בבנק. כל עבודת התכנות הייתה מאוגדת בתיק שבו היה מעקב מלא אחר התכנית, עם פרטי הגורם החותם עליה והמאשר אותה. התובעת הייתה מבצעת בקרה על התיק ומעבירה אותו לארכיון.

החל משנת 2003 ועד לתחילת שנת 2004 הוכנסה לשימוש בבנק באופן מדורג מערכת בשם "שור" (sure), מערכת טכנולוגית ומקצועית לניהול תהליכי תצורת תכנה (SCM) מורכבים. המערכת החליפה באופן מלא את התפקיד שביצעה התובעת עד אז וביצעה פונקציות נוספות. לאור זאת, התייתר כליל תפקידה של התובעת. לאור האמור נעשו במהלך השנים ניסיונות לשיבוצה בתפקידים אחרים, אך היא סירבה להצעות, כאשר הצדדים חלוקים על מועדי ההצעות והאם מדובר בהצעות אמיתיות או למראית עין. מכל מקום, אין מחלוקת כי במשך שנים רבות ישבה התובעת בבנק באפס מעשה ולמעשה לא ביצעה כל עבודה, ואף היא עצמה הודתה כי למעשה הושארה כ"עציץ" במחלקה.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

במהלך שנת 2012 החלו ליישם במערך משאבי האנוש בבנק תכנית למציאת תעסוקה לעובדים שאותרו כבעלי תרומה נמוכה, בהם התובעת. ביולי אותה שנה קיבלה התובעת מכתב לפיו היא משובצת בחטיבת נכסי לקוחות באחד מסניפי הבנק, וכן צוין כי הוצע לה תפקיד נוסף, מזכירות בחטיבה טכנולוגיות ותכנון, אך היא סירבה לכל התפקידים. עוד צוין כי נוכחות תירשם לתובעת רק באותו סניף. חרף האמור, המשיכה התובעת להתייצב במקומה הקודם. בהמשך נשלח אל התובעת מכתב בעניין שיבוץ מחדש, בו צוין כי היא מסרבת לכל הצעות השיבוץ וכן להצעת פרישה שהוצעה לה. במכתב נאמר כי היא משובצת בחטיבה הבנקאית במחלקת שירות טלפוני, וכי נוכחות תירשם רק באגף.

בספטמבר אותה שנה הורה הבנק לתובעת להפסיק לדווח נוכחות ובהמשך הוחלט לדווח לה חופשה. על אף האמור המשיכה התובעת להתייצב לעבודה בכל יום, במקומה הקודם והבנק מצדו המשיך לדווח לה חופשה והכניס אותה ליתרה שלילית של 73 ימי חופשה. במהלך תקופה זו שהתה התובעת גם בימי מחלה בהתאם לאישורים רפואיים. החל מחודש ינואר 2013, סווגה התובעת על ידי הבנק כעובדת בחל"ת. החל מחודש יוני 2013 הפסיקה התובעת להגיע לעבודה ובשנת 2016 פרשה לגמלאות.

בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי בת"א, באמצעות עורך דינה כפיר זאב, עתרה התובעת לתשלומי שכר מחודש ספטמבר 2012 ועד לפרישתה, לרבות עדכון שכרה ובתוספת פיצויי הלנת שכר; תשלום 300% פיצויי פיטורים; החזר ימי חופשה שנוכו; מענק בהתאם לחוקת העבודה; פיצוי בגין אפליה; פיצוי בגין נזק שנגרם לתובעת בתקופת החל"ת; פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה; פיצוי בגין פיטורים דה פקטו שלא כדין ופיצוי בין עוגמת נפש.

השופטת חנה טרכטינגוט קיבלה את התביעה. ראשית ציינה השופטת כי אכן הוצעו לתובעת תפקידים שונים החל מהמועד בו תפקידה התייתר, בין בכתב ובין בעל פה, הן על ידי משאבי אנוש והן על ידי הממונים עליה, אך היא סירבה לכל תפקיד השונה מהתפקיד הידני אותו מילאה עד למועד בו הוא התייתר, ובכל מקרה סירבה לכל תפקיד הכרוך בעבודה עם מחשב. בעניין זה, נדחתה גרסת התובעת כי סירובה לעבור לתפקיד הכרוך בעבודה עם מחשב היה רק בהתחלה וגם טענתה כי היה על הבנק לשלוח אותה להכשרות היא טענה שאין מאחוריה תוכן, משהיא סירבה לעבודה עם מחשב.

עוד ציינה השופטת כי על אף שהתובעת לא ביצעה למעשה כל עבודה, שכרה המשיך להשתלם כדין וכי המהלכים שביצע הבנק, של ניצול ימי חופשה של התובעת הגם שהמשיכה להתייצב במקום העבודה, הכנסתה ליתרה שלילית של ימי חופשה והגדרתה כעובדת בחל"ת  - נעשו לאחר קבלת החלטה חד צדדית על ידי הבנק מבלי לקבל את הסכמת ועד העובדים ומבלי לתת לתובעת זכות טיעון. בעניין זה נדחתה טענת הבנק כי הגדרת התובעת כעובדת בחל"ת הייתה למעשה סיווג טכני בלבד של עובד שנעדר מתפקידו ואינו משובץ ונקבע כי גם אם תתקבל טענת הבנק מדובר בהחלטות אשר אופן קבלתן מוכתם ופגום.

עוד נקבע כי במכתבי השיבוץ שנשלחו לתובעת נרשם כי נוכחות תירשם רק בשיבוץ החדש, אך אין בכך די להעניק לבנק זכות להפסיק לשלם שכר בהחלטה חד צדדית. לדברי השופטת, בידי מעסיק כלים ניהוליים ביחס לעובד המפר משמעת, קל וחומר עובד היושב בחוסר מעש ללא כל עבודה, בהם בין היתר ביצוע הליך של הפסקת עבודה. עם זאת בין כלים ניהוליים אלה לא כלולה הזכות לרשום לעובד המתייצב לעבודה ניצול חופשה, לרבות חופשה שלילית, או סיווגו כעובד בחל"ת.

עוד דחתה השופטת את טענת הבנק בסיכומיו כי התובעת חדלה להתייצב בעבודה ולפיכך סווגה כעובדת בחל"ת. לדבריה, מדובר בסדר דברים הפוך - התובעת סווגה כעובדת בחל"ת ורק לאחר שעובדה זו נודעה לה באופן מקרי, ולאחר שניצלה ימי מחלה, חדלה להתייצב לעבודה ולא שבה עד לפרישתה. "ערים אנו למציאות אליה נקלע הבנק לפיה ניסה לפנות אל התובעת ולהציע לה תפקידים שונים והיא סירבה", כתבה השופטת, "וכן ניסה לפנות לעזרת ועד העובדים אך לא נענה. כמו כן הציע הבנק לתובעת תכניות פרישה אשר התפרסמו בבנק מעת לעת אך היא סירבה. אלא שהפתרון אשר בחר הבנק והוא ביצוע פעילות חד צדדית של הפסקת תשלום שכר אינו כדין. לא הוכח כי הייתה לבנק מניעה לפתוח בהליך הפסקת עבודה או לכל הפחות בהליך משמעתי".

עוד הוסיפה השופטת כי הפסיקה כבר הכירה בטענת אשם תורם כטענת הגנה העומדת למפר חוזה כנגד מי שנפגע מהפרתו. במקרה זה, נקבע, לבנק ולתובעת ישנו אשם תורם בכך שהתובעת הפסיקה להגיע לעבודה ולהעמיד את עצמה לרשות העבודה. "הפסקת תשלום שכר לעובדת שמעמידה את כוחה לרשות העבודה בהחלטה חד צדדית הינה פעולה פסולה", נכתב, "קל וחומר כאשר מדובר במעסיק מהגדולים במדינת ישראל... מדובר בהתנהלות כוחנית אשר מהווה פגיעה בכבודה של התובעת וזכויותיה הבסיסיות".

מנגד, כך צוין, התובעת התנגדה לכל שיבוץ שהוצע לה ובחרה להפסיק להתייצב לעבודה והמתינה לפחות מחודש אפריל 2013, מועד בו נודע לה לטענתה כי סווגה כעובדת בחל"ת, ועד שהגישה את תביעתה לבית הדין ב-2015. לדברי השופטת, לא ניתן להתעלם מחוסר תום הלב בהתנהלות התובעת, אשר בחרה לפנות לסעד בית הדין לאחר כשנתיים ואף זאת במסגרת כתב תביעה ללא בקשה לצו זמני כלשהו שיורה על שיבוצה בתפקיד כלשהו או לפחות על תשלום שכרה.

אשר לחלוקת האשם בין הצדדים, הביאה השופטת בחשבון את העובדה שמאזן הכוחות אינו זהה וכי התובעת, על אף התנהלותה, הייתה בעמדה נחותה יותר. נוכח האמור, קבעה השופטת כי למרות שלא העמידה את עצמה לרשות העבודה, התובעת זכאית לשכר מינימום עבור התקופה מהמועד בו חדלה להתייצב בעבודה ועד לפרישתה. לצד זאת, לאור האשם התורם של התובעת והמחלוקת הכנה בדבר הזכאות לשכר והשיהוי שבהגשת התביעה, לא נפסקו לטובתה פיצויי הלנה, ולסכום יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממחצית התקופה ועד התשלום בפועל. עוד נקבע כי התובעת זכאית להחזר בגין ימי חופשה אשר נזקפו לחובתה שלא כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום בו נוכו התשלומים ועד ליום התשלום בפועל.

בכל הנוגע לזכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים בשיעור של 300%, נקבע כי התובעת לא הביאה ראשית ראיה כי קיים נוהג בבנק לפיו קיימת זכאות לפיצויי פרישה מוגדלים לעובדת בוותק דומה לשל התובעת או בגיל דומה לשל התובעת. בנוסף, התובעת סירבה להיכלל בתכניות פרישה מיטיבות אשר פורסמו בבנק מעת לעת למרות שהבנק הציע לה אותם באופן פרטני. עוד נדחתה הטענה כי מניעת הפיטורים שלא כדין גרמה לכך שלא יוצעו לה בעקבות הלחץ של ועד העובדים תנאי פרישה אישיים טובים יותר. לדעת השופטת, התובעת מנסה "לאחוז בחבל משני קצותיו", כשמצד אחד היא תובעת את שכרה עד למועד הפרישה ומנגד טוענת לזכאות לפיצויים מוגדלים, כאלה המוענקים למי שפורש בטרם הגיעו לגיל פרישה. לפיכך, נדחתה התביעה ברכיב זה.

לבסוף, בחנה השופטת את זכות התובעת לפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה, עוגמת נפש ואפליה. לשיטתה, אכן לבנק יש פררוגטיבה ניהולית, ובכפוף לדין ולהסכמים הקיבוציים רשאי ואף חייב הוא לנייד עובדת שתפקידה התייתר. יחד עם זאת, הבנק בחר בהתנהלות כוחנית חד צדדית של זקיפת ימי חופשה לעובדת אשר לא התייצבה לשיבוץ החדש, ובהמשך חדל לשלם לה שכר על ידי סיווגה שלא כדין כעובדת בחל"ת, ללא שניתנה לה כל זכות טיעון. בקביעת סכום הפיצוי שקלה השופטת את התנהגותו הכוחנית החד צדדית של הבנק, תוך ניצול היתרון הכוחני שיש לו לעומת התובעת ואת הפגיעה שנגרמה לה כעובדת וכאדם אשר עבודתה בפועל "התאיידה" מאליה מבלי שאף גורם בבנק מנסה להתערב לצורך זה. מנגד ניתן משקל להתנהגות התובעת כפי שתוארה, אשר תפקידה התייתר כדין והיא סירבה לכל הצעות שיבוץ שניתנו לה, תוך העמדת תנאים לא אפשריים. אשר על כן, תפוצה התובעת בגין עוגמת נפש בסך של 70,000 שקל. לצד זאת הובהר כי לא הוכח שהבנק פעל בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

התביעה התקבלה בחלקה, הבנק ישלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 308,506 שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט בסך 35 אלף שקל. התובעת יוצגה בהליך ע"י עו"ד כפיר זאב. הבנק יוצג ע"י עו"ד נחום פינברג ואח'.

סע"ש 47476-04-15