תושב רמת השרון שיחק במשך 30 שנה כדורעף במועדון ספורט בעיר תחת מנוי חינם, וכשהוחלט להפחית את מספר המנויים שניתנו לו תבע להכיר ביחסי עבודה שלו מול המועדון, על סמך קשרי עבודה שהיו קיימים ביניהם בעבר. השופטת: ספק אם יש מקום למסקנה לפיה התובע ביצע "עבודה" עבור המועדון ואף ספק אם יש לראות בו כמי שהשתלב במערך הארגוני שלו
הנתבעת הפעילה במועדים הרלוונטיים מועדון ספורט ופנאי ברמת השרון. התובע, תושב העיר, הוא מורה לחינוך גופני ומדריך כושר בהכשרתו. מסוף שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים הועסק התובע במועדון כמדריך חדר כושר וכדורעף, באותה תקופה שולם לתובע שכר ובנוסף ניתן לו מנוי למועדון, ללא עלות. משנת 1984 ועד לשנת 2014, במשך כשלושים שנים, קיבל התובע ללא תמורה מנויים למועדון – מנוי משפחתי וכן שני מנויים נוספים אותם היה באפשרותו למכור לגורמים שאינם בעלי מנויים במועדון. בזכות הטבה זו, יכלו התובע ורעייתו להיכנס למועדון יחד עם בני משפחתם.
בשנת 2011 נכנסה מנהלת חדשה למועדון וסמוך לכך, ולאחר שהתברר כי מצב המועדון בכי רע, הוחלט לצמצם את מספר המנויים שניתנו לתובע. בהתאם, מאותה שנה קיבל התובע שני מנויים בלבד, לו ולרעייתו. בעקבות כך פנה התובע באמצעות בא כוחו ודרש לקבל שמונה מנויים כבעבר, אך דרישתו נדחתה והוא התבקש שלא להגיע למועדון.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לטענת התובע, עד לחודש יוני 1984 הוא שימש כעובד מן המניין והונפק לו תלוש שכר מתאים ובהמשך שימש כעובד מבלי ששולם לו שכר עבודה, למעט תמורה בצורת מנויים למועדון. על פי גרסת התובע, בניגוד לשנים עברו, בהן ניתנו לו שמונה מנויים למועדון, בשנה האחרונה לעבודתו החברה נתנה לו רק שני מנויים ופיטרה אותו שלא כדין, בשיחת טלפון. על יסוד גרסה עובדתית זו, הגיש התובע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, בה דרש שכר עבודה, זכויות סוציאליות ופיצויי פיטורים. כמו כן נתבעו פיצויים כלליים בגין פיטורים שלא כדין ועגמת נפש.
החברה מצדה, הכחישה את הטענה לפיה יש לראות בתובע כ"עובד". לטענתה, התובע קיבל מנויים בחינם כמחווה של רצון טוב לאורך השנים, בהתחשב בהטבה שניתנה לו על ידי מקימי המועדון, אך הוא לא היה עובד מן המניין ולא הפעיל חוג במועדון אלא שיחק שם כדורעף עם חבריו, כאחד המנויים. לשיטתה, מדובר היה בפעילות שלא הייתה חלק ממצבת החוגים ולא הייתה כרוכה בתשלום ואין מדובר בהשתלבות במערך הארגוני של המועדון. בנוסף נטען כי לאורך השנים, במקביל לפעילות הכדורעף במועדון, עבד התובע במשרד החינוך וכי שתיקתו לאורך השנים מעידה על הבנתו כי אינו עובד החברה. עוד נטען שאלמלא סירוב החברה להמשיך ולתת לו מנויים בחינם, הטענה שהתובע הוא עובד החברה לא הייתה באה לעולם.
השופטת דגית ויסמן דחתה את התביעה וקבעה כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה. לדעת השופטת, ריכוז פעילות הכדורעף במועדון, בה נטל התובע חלק בעבר, הייתה ממוסדת בשנות השמונים כחוג מסודר במועדון ומספר המשתתפים בה הצדיק העסקת מדריך כדורעף בשכר. עם זאת, פעילות זו הלכה והידלדלה במשך השנים והפכה למעשה ל"חוג חברתי" במסגרתו התובע ומספר חברים מצומצם, המתגוררים כולם ברמת השרון, שיחקו כדורעף.
עוד ציינה השופטת כי ברי שהחברה יצאה נשכרת מכך שהתובע ריכז את הפעילות, מאחר שהיה מדובר בפעילות נוספת שהחברה העמידה לרשות המנויים בכדי להוות מקור משיכה למנויים וללקוחות. עם זאת, יש לקבל את הטענה לפיה פעילות הכדורעף שריכז התובע לא הייתה מבוקשת דיה והייתה שונה מחוגים רגילים שהופעלו במועדון. בנסיבות אלה, לדעת השופטת, ספק אם יש מקום למסקנה לפיה התובע ביצע "עבודה" עבור החברה ואף ספק אם יש לראות בו כמי שהשתלב במערך הארגוני שלה.
עוד נקבע כי גם אם תתקבל הטענה לפיה התובע השתלב במערך הארגוני בחברה, בשים לב לכך שריכוז פעילות ספורט מהווה חלק אינטגרלי מפעילות מועדון הספורט, כלל נסיבות המקרה מצביעות על כך כי היחסים בין הצדדים לא השתכללו לקשר משפטי מחייב של יחסי עבודה. בעניין זה הזכירה השופטת כי אין חולק שהתובע עבד כשכיר בחברה עד לחודש יוני 1984, וכי ממועד זה הסתיימו יחסי העבודה הרשמיים בינו לבין החברה. בנוסף, התובע לא הבהיר מה היו נסיבות סיום ההתקשרות עמו ומדוע החברה חדלה להנפיק לו תלושי שכר. עוד ציינה השופטת כי התובע לא הזכיר ולו ברמז את הרקע להפסקת הדיווחים עליו כשכיר ואת צורת ההתקשרות החדשה בתמורה לקבלת מנויים. לשיטתה, עניין מהותי זה, שלא הובהר כלל על ידו, נזקף לחובתו ומטיל ספק רב לגבי מהות ההתקשרות בין הצדדים וההסכמה ההדדית לקיומם של יחסי עובד – מעסיק.
לבסוף התייחסה השופטת לשאלת התמורה, בשים לב לטענת התובע כי התמורה ששולמה לו עבור עבודתו הייתה באמצעות הקצאת מנויים למועדון. לדעת השופטת ויסמן, עניין זה תמוה ביותר שכן התובע טוען לתקופת התקשרות של עשרות שנים ואין זה סביר שכל אותה תקופה, בה אף עבד במקום אחר אצל מעסיק ציבורי, לא היה מודע לזכויותיו ובכלל זה לזכות הבסיסית לקבלת שכר. בנוסף, ולשיטתו של התובע לפיה המנויים היוו חלף שכר, התובע כלל לא ידע לנקוב שווי התמורה בעין שהועברה אליו לאורך השנים ואין זה סביר, לדעת השופטת, כי הוא עבד מבלי לחשב את שווי התמורה ששולמה לו. נוכח האמור נקבע כי העובדה שהתובע לא הבהיר מהי התמורה ששולמה לו בפועל, באמצעות הקצאת המנויים, כמו גם מהי התמורה שהגיעה לו בגין עבודתו הנטענת, אינה מתיישבת עם טענה לקיומם של יחסי עובד - מעסיק.
לאור האמור, נקבע כי למרות שהתובע היה פעיל בתחום הכדורעף במועדון, בפעילות בה השתתפו מספר חברים שלו, אין לראות בו כעובד של החברה. בהתאם, התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות המועדון בסך של 10,000 שקל.
