בית משפט השלום גזר את דינם של בני זוג אמידים שהונו את רשויות המס בשני אירועים שונים, במטרה לצמצם את היקף חבותם ולגרוף הכנסות נוספות לכיסיהם. בין היתר התייחס בית המשפט לשיהוי החריג ביותר של כ-15 שנים ממועד ביצוע העבירות וקבע כי הדבר סטה סטייה משמעותית מסד הזמנים הסביר ופגע פגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות של הנאשמים
הנאשמים, בני זוג, הורשעו על יסוד הודאתם בכתב אישום מתוקן, בעבירה של דו"ח וידיעות לא נכונים ובשתי עבירות של מסירת הצהרה שאינה נכונה. כמפורט בכתב האישום, החזיקו וניהלו בני הזוג חברה פרטית שעסקה ביזמות ובקבלנות. לקראת סוף שנת המס 2006, משכה הנאשמת מחשבון הבנק הפרטי שלה ושל בן זוגה שיקים בנקאיים בסך 731,000 שקל, והחזיקה בהם עד תחילת שנת 2007. בתחילת שנת המס הבאה, הפקידה הנאשמת את השיקים בחשבונותיהם הפרטיים בבנק פועלים ובבנק לאומי. בתחילת שנת 2008, עת נדרש הנאשם ע"י פקיד השומה להגיש דין וחשבון על נכסיו ונכסי בני משפחתו במסגרת הצהרת הון, השמיט מהדו"ח את פירוט השיקים הבנקאיים כאמור, חרף החובה החלה עליו להצהיר עליהם, כל זאת נעשה בידיעת הנאשמת.
באישום השני, נטען כי במסגרת פעילות החברה שבבעלות בני הזוג, נרכשה קרקע בהוד השרון למטרת בניית 12 קוטג'ים. בשנת 2001 החריגו הנאשמים שניים מהקוטג'ים, שהוגדרו כבתים פרטיים שלהם ושל אחות הנאשמת. הקוטג' המוחרג לא נרכש ולא נבנה באמצעיה של האחות, וזו אפשרה לנאשמת לפעול במקומה בחשבון בכל הפעולות הקשורות לקוטג' זה. הוצאות שני קוטג'ים אלו, נכללו במסגרת הוצאות הפרויקט הכלליות אותו ביצעה החברה. בשנת 2004 נמכרו הקוטג'ים המוחרגים בעלות של 305,000 דולר כל אחד. הנאשמים הצהירו בפני רשויות המס כי מדובר בקוטג'ים פרטיים הפטורים ממיסוי מקרקעין, וזאת שלא כדין.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
השופטת מירב גרינברג גזרה על הנאשמים עונש של עבודות שירות וקנס. לדבריה, הטעם המרכזי לענישה מתונה זו נעוץ בשיהוי, שאף לשיטת בית המשפט הוא חריג בכל קנה מידה ומגיע עד כדי 15 שנים ממועד ביצוע העבירות מושא האישום השני. עוד הוסיפה השופטת כי השיהוי הניכר במקרה זה סוטה סטייה משמעותית מסד הזמנים הסביר במקרים אלו ופגע פגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות של הנאשמים. באשר לנאשם, נקבע כי נוכח הטעמים שהוצגו ע"י הצדדים, בצירוף נסיבותיו האישיות, עברו הנקי, הודאתו במיוחס לו, הבעת החרטה ותובנה כנה באשר לחוסר תקינות מעשיו, ההסדר בין הצדדים ראוי ועל כן יש לאמצו.
באשר לנאשמת נקבע כי לא יהיה נכון להגדירה כעבריינית המרכזית, שכן היא פעלה בעצה אחת עם הנאשם והוא זה שניהל בפועל את החברה בבעלותם והיה איש המקצוע והעומד מאחורי מיזמי הבנייה והיזמות. לפיכך, אין מקום להשית עליה כפל עונש מזה שהוסכם ביחס לנאשם, למרות שאין להפחית מחלקה של הנאשמת, שביצעה בפועל חלק נכבד מהמעשים המיוחסים לשני בני הזוג בכתב האישום. נוכח האמור, הוחלט להעמיד עונשה על הרף התחתון של טווח הענישה שסוכם בן הצדדים.
באשר לקנס, נקבע כי המניע לביצוע המעשים בהם הורשעו הנאשמים הוא כלכלי גרידא וכידוע, בעבירות כלכליות יש חשיבות רבה לפגיעה גם בכיסו של הנאשם. שיעור הקנס נגזר מחומרת העבירה, מצבו הכלכלי של הנאשם והיקף המרמה. במקרה זה, צוין, הוצג מתחם קנס מוסכם הנע בין 250,000 ל-400,000 שקל. כמו כן, המדובר בנאשמים אמידים שהרוויחו רווח יפה מעסקם ועדיין רצו יותר. לצורך כך, עשו בתכנון ובתחכום כדי להונות את רשויות המס. עוד ציין השופט כי אין חולק שכתב האישום תוקן משמעותית לקולא וכי מהוראות החיקוק נמחקו עבירות הכוונה, ולכך משמעות רבה. עוד עולה מטיעוני ההגנה, כי הנאשמים פעלו, מיד עם גילוי המחדלים, להסרתם ותשלום המס שחויבו בו. מנגד, נקבע כי לא ניתן להתעלם מחומרת המעשים ומכך שהנאשמים הורשעו בשני אירועים שונים שמטרתם אחת - צמצום היקף חבות המס וגריפת הכנסות נוספות לכיסיהם. על כן נקבע כי יש למקם עונשם במרכז המתחם. באשר לנאשמת, הוחלט לאמץ הסכמת הצדדים ולהטיל עליה ענישה צופה פני עתיד וקנס סמלי.
בהתאם לשיקולים הללו, גזר בית המשפט על הנאשם עבודות שירות למשך 3 חודשים פחות יום ועל הנאשמת עבודות שירות למשך 4.5 חודשים. כן הוטלו על הנאשמים 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 320,000 שקל או 45 ימי מאסר. על החברה הוטל קנס סמלי בסך 500 שקל. ב"כ הנאשמים: עו"ד גלעד ברון ועו"ד שירית טרוינר; ב"כ המאשימה: עו"ד נוגה בליקשטיין-שחורי.
