בג"ץ דחה את עתירתן של בנות משפחת סלומון, ששלושה מבניה – יוסף, אלעד וחיה ז"ל נרצחו באכזריות בפיגוע שביצע מחבל שחדר לביתם בישוב חלמיש, נגד ההחלטה להרוס רק את הקומה הראשונה בבית המחבל. השופטים: אין בקיומה של כוונה מצד בני משפחתו של המחבל לסיים את בניית הקומה השנייה ולהתגורר בה כדי להצדיק התערבות בשיקול דעת המפקד הצבאי
העותרות הן בנות משפחת סלומון, ששלושה מחבריה נרצחו בביתם שבישוב חלמיש שבשומרון, בפיגוע רצחני שאירע בליל שבת בחודש יולי 2017. את הפיגוע ביצע צעיר תושב הכפר כובר, שיצא מביתו כשהוא מצויד בסכין בעלת להב של כ-22 ס"מ במטרה לבצע פיגוע שבעקבותיו ימות כ"שהיד" למען מסגד אלאקצא. המחבל הגיע אל גדר היישוב חלמיש ועבר דרך פתח מתחתיה, ולאחר מכן עבר דרך מספר גדרות, כולל גדר חשמלית שמעליה הוא קפץ, לאחר שטיפס על עץ שהיה בקרבת הגדר.
בשלב מסוים, שמע המחבל קולות צחוק הבוקעים מאחד הבתים ביישוב, בית משפחת סלומון, שבו שהו בני המשפחה. המחבל פתח את דלת הכניסה של הבית כשהוא אוחז בסכין, ותוך כדי מאבק דקר למוות את אבי המשפחה, יוסף סלומון ז"ל, את בתו חיה אסתר סלומון ז"ל ואת בנו, אלעד מנחם סלומון ז"ל. כמו כן, דקר המחבל את אשתו של יוסף, טובה סלומון, בגבה וגרם לפציעתה. המחבל חדל ממעשיו רק לאחר שנורה על ידי חייל המתגורר בשכנות למשפחה, שהיה בחופשה באותה עת.
בעקבות הרצח המזעזע, חתם מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, האלוף רוני נומה, על צו החרמה והריסה על ביתו של המחבל, בהתאם לתקנה 119(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום). במסגרת הצו הורה האלוף על "החרמת והריסת המבנה המתואר להלן: הקומה הראשונה, במבנה בכפר כובר, בו התגורר המחבל". בהתאם לצו, נהרסה הקומה הראשונה בבית באמצעות הריסה ידנית של המחיצות הפנימיות והקירות החיצוניים, ללא פגיעה בעמודי התמך. הקומה השנייה בבית, המצויה בבנייה, לא נהרסה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
אחר הדברים הללו, הוגשה עתירה לבג"ץ ע"י טובה ורחל, אלמנתו ובתו של יוסף ז"ל ומיכל, אלמנתו של אלעד ז"ל. במסגרת העתירה התבקש בית המשפט להורות על הריסת בית המחבל כליל, ולהחרים את קרקע המבנה "לכל גובהה". לפי הנטען, המשיב - מפקד כוחות צה"ל ביו"ש, בחר "באופן תמוה" להורות למפקד הצבאי בגזרה להרוס רק את הקומה התחתונה "בפינצטה", מה שהותיר את הקומה העליונה לשימוש המחבל ומשפחתו. עוד נטען, כי הותרת הקומה התחתונה "תחת גג" מאפשרת למחבל ולבני משפחתו להמשיך ולהתגורר בבית.
עוד טענו העותרות כי מדובר בפיגוע מהאכזריים ביותר שידעה מדינת ישראל, כאשר המחבל תכנן זמן רב לבצע את המעשה והגיע ליישוב למטרה זו בלבד. אשר לבני משפחתו של המחבל, נטען בעתירה כי הוריו ואחיו הורשעו באי מניעת פשע מאחר שהם ידעו על כוונתו, ולא יצרו קשר מיידי עם רשויות הביטחון כדי לסכל את הפיגוע. בהתייחס לצורת המבנה, נטען כי הקומה העליונה נבנתה כחלק אורגני מהבית והיא מיועדת לשמש את המחבל ומשפחתו. לגישת העותרות, הימנעות מהריסת תוספת בנייה, שטרם אוכלסה סופית, תהווה החלשה בכוח ההרתעה של המשיב ובכך עלולה לסכן חיים של אזרחים רבים.
בתגובתו הבהיר המשיב כי המבנה המדובר כלל שתי קומות, כאשר על פי הממצאים שבידו רק הקומה הראשונה אוכלסה על ידי המחבל ובני משפחתו, בעוד שהקומה השנייה, המצויה בהליכי בנייה, יועדה ככל הנראה לשימושו של אחי המחבל. עוד נטען כי ההחלטה על הריסה חלקית של המבנה התקבלה על פי הכללים בדבר הפעלת שיקול הדעת הנתון למשיב בהוצאת הצו וכי על פי ההלכה הפסוקה כאשר מתקבלת החלטה לנקוט בסמכות ההריסה עליו לעשות כן "בצורה סבירה ומידתית". עוד נטען בנוסף, כי בין יתר השיקולים שעל המשיב לשקול יש ליתן את הדעת לקיומה של זיקת מגורים של המחבל למבנה או לחלקי המבנה, טרם שיוחלט על הוצאת צו הריסה. במקרה זה, כך נטען, הממצאים הצביעו על קיומה של זיקה של המחבל לקומה הראשונה של מבנה המגורים בלבד, ואילו הקומה השנייה, שהייתה בשלבי בנייה, לא שימשה את המחבל ויועדה עם השלמתה, ככל הנראה, לאחיו. מסיבה זו, ומטעמי מידתיות, סבר המשיב כי לא ניתן להחיל את צו ההריסה על הקומה השנייה.
שופטי בג"ץ, סולברג, שהם ואלרון דחו את העתירה. בפתח הדברים ביקש השופט שהם להביע צער עמוק ותחושת זעזוע לנוכח הרצח המתועב והאכזרי של בני המשפחה, אולם במקביל ציין כי שומה על השופטים, עם כל הקושי שבדבר, להתנתק מהרגשות והתחושות הקשות הפוקדות אותם ולהכריע בעתירה על יסוד הכללים וההלכות המשפטיות שנקבעו בנושא צווי החרמה והריסה. בעניין זה, נקבע בפסיקה כי היקף סמכותו של המשיב במסגרת תקנה 119 הוא רחב, ולכן עליו לעשות שימוש זהיר ומצומצם בסמכות זו ולקבל את החלטותיו בסבירות ובמידתיות. כך, נקבע בין היתר כי הוא רשאי לעשות שימוש בתקנה רק כאשר יש באמצעי זה בכדי לשרת את התכלית ההרתעתית אשר עומדת ביסוד הפעלת הסמכות ולא לשם ענישת המפגעים ובני משפחותיהם. בנוסף, על המפקד הצבאי לוודא כי פעולת ההריסה (או האיטום) מבוצעת למען תכלית ראויה, וכי מדובר בפעולה סבירה ומידתית. עוד נקבע, כי עליו לשקול את חומרת המעשים המיוחסים למפגע, עוצמת הראיות הקיימות נגדו, האם מדובר במקום מגוריו של המפגע, והאם ניתן להרוס את היחידה הנפרדת מבלי לפגוע ביתר חלקי המבנה או במבנים שכנים.
במקרה זה, ציין השופט שהם כי המחבל הרוצח התגורר בבית המשפחה, כאשר באותה עת הקומה הראשונה בלבד הייתה ראויה למגורים וקיימת זיקת מגורים בינו לבין אותה קומה. מנגד, הקומה השנייה הייתה בתהליכי בנייה מבלי שאיש התגורר בה, ולכן לא ניתן לומר כי קיימת זיקת מגורים בין המחבל לבין אותה קומה, מה גם שנטען כי קומה זו יועדה למגורי אחיו ובני משפחתו. לדעת שהם, אין בעובדה כי לאחר שנהרסה הקומה הראשונה מתעתדים בני המשפחה לסיים את בניית הקומה השנייה ולהתגורר בה, כדי להוביל למסקנה אחרת, שכן החלטה זו באה על רקע הריסת הקומה הראשונה ואך טבעי הוא כי משפחת המחבל תבקש לנצל את הקומה השנייה לצורכי מגורים. בעובדה זו, נקבע, אין כדי ליצור זיקת מגורים בין המחבל לאותה קומה. עוד הבהיר שהם כי בהחלטתו כי יש לבודד את הקומה השנייה ושלא להחיל עליה את צו ההריסה, לא חרג המפקד הצבאי ממתחם הסבירות הנתון לו, ובוודאי שאין מדובר בחוסר סבירות קיצוני המוביל לבטלות ההחלטה. מכאן, שאין מנוס, לדעת השופט, מדחיית העתירה.
גם השופט אלרון הצטרף לדבריו של השופט שהם והסכים כי אין בקיומה של כוונה מצד בני משפחתו של המפגע לסיים את בנייתה של הקומה השניה ולהתגורר בה, כדי לשנות ממסקנה זו. לדבריו, על אף אכזריותם של מעשי הרצח, שיקולי גמול אינם יכולים להנחות את המפקד הצבאי בהפעילו את סמכותו לפי תקנה 119, שהשימוש בה צריך להיעשות בהתאם לאיזון הנדרש בין השגת התכלית ההרתעתית העומדת ביסודה, לבין הפגיעה החמורה בקניין הנגרמת כתוצאה מהשימוש בה.
השופט סולברג מצדו הזכיר כי המחבל נשפט ונידון למאסרי עולם וגם בני משפחתו הועמדו לדין באופן חריג, והורשעו בעבירת אי-מניעת פשע. בכך, לשיטות, מוצה עמם הדין ולהבדיל מן ההליך הפלילי, הריסת ביתו של המחבל אינה מיועדת כלל למטרת ענישה אלא היא נועדה להרתיע. עוד הוסיף סולברג כי אִילוּ ניתן היה להוכיח שהפער שבין הריסת הקומה הראשונה להריסת המבנה כולו משפיע באופן דרמטי על היקף ההרתעה כפועל יוצא מן ההריסה – היה מקום לבחון אם פער זה מצדיק התערבות בהחלטת המפקד הצבאי. עם זאת, לא כך הם פני הדברים ואין בידי בית המשפט לדעת מה בין היקף הריסה כזה או אחר לעניין הרתעתם של מפגעים פוטנציאליים.
