ביהמ"ש העליון דחה בקשה להכיר בצו ירושה הגרמני של שינדלר, העומד בלב תביעה לבעלות על המזוודה המכילה מסמכים אישיים ופריטי אמנות, ודרש צו ירושה ישראלי – אף שלא היתה לשינדלר זיקה לישראל – כדי להכריע במחלוקת בין יורשיו
בית המשפט העליון דחה בקשה להכיר בצו ירושה זר במסגרת תביעה שהגישה היורשת של אלמנתו של אוסקר שינדלר נגד יד ושם, בטענה לבעלות על מזוודתו הכוללת מסמכים רבים. השופט ניל הנדל דחה את הבקשה להכרה אגבית בצו ירושה גרמני שעליו מבססת המבקשת את תביעתה, וקבע כי עליה להציג צו ירושה ישראלי בדבר זהות יורשיו של אוסקר שינדלר כתנאי להמשך ניהול ההליך.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המבקשת, פרופ' מרתה (אריקה) בנד דה רוזנברג, הגישה תביעה נגד יד ושם במסגרתה ביקשה להשיב לידיה את המזוודה של אוסקר שינדלר, התעשיין הגרמני שהציל 1,200 יהודים ממוות בידי הנאצים. המזוודה מכילה, לדבריה, מסמכים אישיים שנצברו לאחר המלחמה ובהם שחזור של רשימות שינדלר שהוכנו מיד לאחר המלחמה, ככל הנראה, לשם קבלת פיצויים מגרמניה וכן פריטי אומנות שהיו שייכים לאוסקר שינדלר המנוח. לטענתה, אמילי שינדלר, אלמנתו של אוסקר שינדלר היא היורשת של רכושו על פי צו ירושה שהוצא בגרמניה בשנת 1976, והיא העבירה למבקשת, בחייה, את המזווה והחריגה אותה מצוואתה. על כן, ביקשה המבקשת מבית המשפט להצהיר כי המזוודה שייכת לה ולהשיבה לידיה.
במסגרת הדיון בהליך, העלה בית המשפט את סוגיית תוקפו של צו הירושה שניתן בגרמניה לגבי עיזבונו של שינדלר, וקבע כי ההכרה בצו הירושה במקרה זה אינה אגבית במהותה אלא היא הכרחית לשם ביסוס תביעתה שלה המבקשת ועל כן אין לקבל את הבקשה. זאת, כיוון שאין בידי המבקשת פסק חוץ הקובע את זכאותה למזוודה, כך שההכרה האגבית בצו הירושה תטיל חיוב על יד ושם בעניין השנוי בעצמו במחלוקת. עוד נקבע כי בית המשפט אינו יכול לדון בשאלה זו כשאלה אגבית, שכן זהו לב העניין – מכוח מה אמילי שינדלר יורשת, ורק לאחר מכן מכוח מה נכנסת המבקשת בנעליה. בנוסף, צוין כי אין מחלוקת שלאוסקר שינדלר נולדו שני ילדים נוספים מחוץ לנישואים ויש לאפשר להם, כמו גם לכל גורם מעוניין אחר, לגבש עמדתם לגבי זכותם בירושה.
נוכח האמור, פסק בית המשפט כי על המבקשת להציג צו ירושה ישראלי בדבר זהות יורשיו של אוסקר שינדלר כתנאי להמשך ניהול ההליך, וכי אין להכיר בצו הירושה הגרמני שהציגה.
המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה וטענה כי ההכרה האגבית בצו הירושה הזר, המכיר באמילי כיורשתו של אוסקר שינדלר, נדרשת להכרעה בתביעה כחוליה הכרחית בביסוס זכותה הקניינית בשרשרת העברת הבעלות. לדעת המבקשת, העובדה שההכרה בפסק הזר נדרשת לשם דיון במחלוקת העיקרית מחזקת את הצורך בהכרה האגבית. לטעמה, ככל שמדובר בעניין מהותי יותר לעילת התביעה קיימת הצדקה להכיר בפסק הזר נוכח עקרונות היעילות, ההדדיות, הנימוסין וההגינות.
ביד ושם טענו מנגד כי המזוודה הייתה שייכת לאוסקר שינדלר וכי הוא העביר אותה במתנה בחייו לבת זוגו לחיים, הגב' אמי שטאהר. על כן, כך נטען, המזוודה לא הייתה חלק מעיזבונו בעת פטירתו, וממילא אינה שייכת לאלמנתו מכוח צו הירושה שניתן בזמנו בגרמניה. בניה של שטאהר מצאו את המזוודה בשנת 1997 והחליטו לתרום אותה ליד ושם. עוד נטען כי אמילי שינדלר ויתרה על טענותיה בקשר למזוודה ונמנעה מנקיטת הליכים כלשהם במשך עשרות שנים, על אף שידעה על מיקומה, ואף ציינה בספרה האוטוביוגרפי כי היא מאמינה שמקומה של המזוודה הוא אכן ביד ושם. על כן, נטען, יש לדחות את התביעה בשל התיישנות, שיהוי, מניעות, השתק וויתור.
השופט ניל הנדל דחה את הבקשה וציין כי תכליתו הישירה של הליך זה היא הצהרה בדבר זכויות הבעלות של המבקשת במזוודה. בנסיבות אלה, ההכרעה בזכויותיה של אמילי שינדלר במזוודה – כיורשתו של אוסקר שינדלר – אינה נדרשת אגב אורחא, אלא היא-היא השאלה המרכזית אשר הובאה להכרעת בית המשפט והמצויה במוקד המחלוקת.
השופט הוסיף כי אמנם, התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי אינה נוחה למבקשת – להוציא צו ירושה בארץ לעיזבונו של אוסקר שינדלר אף שלא הייתה לו זיקה לישראל – אך אין להתעלם מיתרונה של תוצאה זו, המביאה לכך שההליך של צו הירושה יהיה הליך מסודר שיאפשר לכל הטוען לזכות בעיזבון או מתנגד לה להשמיע את דברו. "בנסיבות העניין, בהן הוגשה התביעה רק לאחרונה ולא מיד כשנודע למבקשת, לפי הטענה, כי המזוודה בישראל, כשאמילי שינדלר הייתה עוד בין החיים, דומה, כי אין מנוס מלפעול כפי קביעת בית המשפט המחוזי לצורך המשך ניהול ההליך כסדרו ועל מנת להגיע לתוצאה צודקת", כתב השופט בהחלטתו. "מסקנתי היא אפוא כי בנסיבות המקרה דנא אין זה 'מן הדין והצדק' להעניק לפסק החוץ הכרה".
