בית המשפט המחוזי בירושלים, כב' השופט משה י' דרורי, המשמש כבית משפט לערעורים על בית הדין הארצי המשמעתי, קבע כללים חדשים בנושא ענישה בתחום האתיקה המקצועית. ברקע לדברים - יושבת ראש המועצה הארצית בלשכת עוה"ד עו"ד חוה קלמפרר-מרצקי ייצגה את עו"ד באבא מאזן, בהליך המשמעתי נגד לשכת עוה"ד – מחוז חיפה
בית המשפט המחוזי בירושלים, סגן הנשיא, כב'
השופט משה י' דרורי, קבע בימים אלה, כללים חדשים בעניין השוויון בענישה והפעלת
תנאי. כל זאת, במסגרת הליך בעניינו של עו"ד באבא מאזן. ברקע לדברים ישנה
עובדה מעניינית והיא שמי שייצגה בהליך את עו"ד מאזן מול לשכת עורכי הדין –
מחוז חיפה, היא לא אחרת מאשר יושבת ראש המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין
עוה"ד חוה קלמפרר-מרצקי.
לקבלת
עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כב' השופט דרורי פירט בפסק הדין את גישתו
לעניין הענישה וכתב, כי "ברירת המחדל לעניין הפעלת עונש
ההשעיה על תנאי – כמו במאסר על תנאי – היא עונש מצטבר. במקרה שבפניי, אין כל
הצדקה, ולו מינימלית, לנקוט כלפי המערער באקט שלפנים משורת הדין, ובמיוחד כאשר
המחוקק דורש כי יש להסביר בטעמים שירשמו מדוע מוצדק סטייה מהעיקרון לפיו
כאשר מוטל עונש השעיה, ולצידו הפעלת עונש מותנה, יש לשאת את שתי תקופות
ההשעיה בזו אחר זו, כאמור בסעיף 68ג לחוק הלשכה".
עוד קבע כב' השופט דרורי, כי "אני ער לעמדה של בית הדין המשמעתי הארצי בעניינו של המערער
עצמו בבד"א 15/16. פסק דין זה הוגש ע"י ב"כ המערער לאחר תום הדיון
לפניי, ואפשרתי לצדדים להגיב (ראה פסקאות 153-161. בעניין זה, לאחר שקראתי את
טענות הצדדים, מקובלת עליי עמדת ב"כ הלשכה, שאף היא ערה לכך כי בית משפט זה אינו
כפוף לבית הדין המשמעתי הארצי, בפירוש החוק. מה שמחייב את בית משפט זה, הוא פסק
דינו של בית משפט העליון בפרשת אבני, ובסתירה בין הלכת אבני – כפי שאני מבין אותה,
לבין בד"א 15/16, כפי שהוא הבין את הלכת אבני, מכריע הפירוש שאני נותן להלכת
אבני, כפי שהוא מתיישב גם עם מטרות דיני העונש על תנאי (מאסר על תנאי, השעיה על
תנאי), ונקודת המוצא של עמדת המשפט העברי.
כבר קבעתי לעיל כי עורך דין
שהוטל עליו עונש השעיה על תנאי, חייב להקפיד על התנהגות אתית ללא רבב, פן יופעל
נגדו עונש ההשעיה על תנאי. המערער לא הלך בדרך זו, וכפי שהעיר, ובצדק, ב"כ
הלשכה, בהתייחסו גם לבד"א 15/16, הוא דצידיביסט (ראה ציטוט דברי ב"כ
הלשכה בפסקה 161 לעיל).
מכאן המסקנה כי גם לפי
הפרשנות של בד"א 145/08 על גלגוליו, נימוקי בית הדין הארצי בדבר הצהרותיו של
המערער כי הוא ידע שהוא חשוף לעונש השעיה של שנה, ומעל לכל, התכלית של הפעלת השעיה
על תנאי, כאשר עורך דין מבצע עבירת סל נוספת, כל אלה הביאוני למסקנה כי אין לקבל
את עמדת המערער וכי יש להותיר את החלטת בית הדין הארצי, לפיה ניתן יש להפעיל את
ההשעיה המותנית של שנה, כפי שהוטלה בבמ"פ 145/08, על הערעורים שבעקבותיו".
בהתייחסות למקרה לגופו קבע בית המשפט, כי ככל
שמדובר בפרשת הכזב בחוזה המכר, והעבירות הנלוות והעבירות שהיו לאחר מכן, דהיינו,
הצהרות הכזב לרשויות המס והגשת התצהיר שאינו אמיתי לבית המשפט (ב"פ 7/15,
שבעקבותיו נפתח ב"פ 25/15, ובד"א 115/15), שבו הוטל על המערער בבית הדין
הארצי עונש השעיה בפועל של 18 חודשים, ובכך התקבל ערעור המערער על גזר הדין של בית
הדין המשמעתי המחוזי שהטיל עליו עונש השעיה של 40 חודשים, ובית המשפט הורה כי:
א. ערעור המערער עמל"ע
10248-04-16 – נדחה;
ב. ערעור הלשכה עמל"ע
25531-04-16 – התקבל;
ג. התוצאה היא כי המערער
יושעה לתקופה של 40 חודשים, במצטבר לכל תקופה אחרת שהוטלה עליו.
ד. יתר חלקי גזר הדין בתיק
הבד"א הנ"ל – יעמדו בעינם.
322. אשר לפרשת רכישת
המדפסת (ב"פ 97/13, בד"א 126/15, 1/16), שבו בעקבות הפעלת השעיה על תנאי
שניתנה בתיק קודם, העונש שהוטל בבית הדין הארצי היה 18 חודשי השעיה מתוכם תשעה
חודשים במצטבר ותשעה חודשים בחופף, אני מורה בזה כדלקמן:
א. ערעור הלשכה עמל"ע
32563-05-16 – התקבל.
ב. ערעור המערער עמל"ע
23472-06-16 – נדחה.
התוצאה היא כי בפרשה זו המערער יושעה לתקופה של
18 חודשים, במצטבר לכל תקופה אחרת שהוטלה עליו.
יתר חלקי גזר הדין בתיקי הבד"א הנ"ל
– יעמדו בעינם.
אני מחייב את המערער לשאת בהוצאות הלשכה ביחס
לארבעת הערעורים בסך כולל של 20,000 ₪ (5,000 ₪ לכל תיק).
האמור בפסק דין זה בהתייחס להשעיית המערער,
בתיקים שבפניי. אינני מתייחס לתיקים אחרים שבהם הוטלו על המערער תקופות השעיה,
לרבות פסק הדין שהוגש בפניי במהלך הדיונים (בד"א 15/16). ככל שמדובר בפסק דין
זה, כל תקופות ההשעיה שנפסקו, דהיינו: 40 חודשי השעיה בגין פרשת הכזב של חוזה המכר
(פסקה 321 לעיל), ו-18 חודשי השעיה בגין פרשת רכישת המדפסת והפעלת השעיות על תנאי
(פסקה 323 לעיל), הן מצטברות זו לזו ומצטברות לכל פסק דין אחר שניתן בין על ידי
ערכאה משמעתית ובין על ידי בית המשפט המחוזי (או אם ערעור כלשהו הגיע לבית המשפט
העליון)".
