ביהמ"ש דחה את טענותיה של אזרחית ניגריה שנישאה לנוצרי כי נשקפת לה סכנה מצד משפחתה המוסלמית, וקבע כי אין זה סביר שהיא אינה יכולה למצוא פתרון לבעיותיה בחלק אחר של ארצה או כי עקירה למדינה הסמוכה לניגריה לא תצלח, בשל הסכנה שמציב "בוקו חראם" לנשים שהמירו את דתן לנצרות
בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים דחה את ערעורה של אזרחית ניגריה שביקשה לקבל מעמד פליטה בישראל בטענה כי היאעזבה את מולדתה משום שמשפחתה, שלא אהבה את העובדה שהתחתנה עם אדם נוצרי, רוצה להרוג אותה. השופטת נאוה בן אור קבעה כי התנהלותה של המערערת במהלך השנים הרבות שחלפו מאז נישואיה ועד עזיבתה את ארץ מוצאה אינה מלמדת על חשש סובייקטיבי מפני רדיפה, שהרי על פי גרסתה שלה היא לא ניתקה את הקשר עם בני משפחתה המוסלמים ואף הייתה נכונה להגיע למקום מגוריהם ולהיפגש עמם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המערערת נולדה בניגריה למשפחה מוסלמית. הוריה נפטרו בילדותה והיא גדלה בבית דודהּ, מראשי הקהילה המוסלמית באזור הולדתה וממנהיגי ארגון איסלמי פונדמנטליסטי המתנגד לנישואי תערובת בין מוסלמים לנוצרים. בשלהי שנות העשרים לחייה נישאה המערערת לאדם נוצרישהתגורר בשכנות לה, ובעקבות כך המירה את דתה לנצרות.
בספטמבר 2010 נכנסה המערערת לישראל באשרת תייר כתיירת בקבוצת צליינים. תוקף האשרה היה לשבוע ימים אולם המערערת נותרה בישראל שלא כדין, וכעבור כחודש הגישה בקשה למקלט.בתשאול קצר שנערך לה אמרה המערערת כי היא עזבה את מולדתה משום שמשפחתה, שלא אהבה את העובדה שהתחתנה עם אדם נוצרי, גרמה לה "יותר מדי בעיות" ואף רוצה להרוג אותה. לטענתה, היא התגוררה כל השנים בלאגוס עם בעלה ובנותיה, אולם מספר חודשים טרם הגיעהּ ארצה קרא לה דודהּ להגיע לעיר הולדתה והיא נסעה לשם ביחד עם בעלה. כשהגיעו, הצטוותה להישאר שם בעוד בעלה, שסירב להתאסלם, עזב את בית הדוד והותירה מאחור. המערערת הוסיפה כי כשהייתה בהיריון הורה לה הדוד להפיל את ולדה ולעזוב את בעלה וכאשר ילדה את ילדתה הראשונה הכו אותה בני משפחתה בעודה שוהה בבית משפחת בעלה. בעקבות הבקשה למקלט ניתן למערערת רישיון שהייה זמני, ובהמשך נערכו לה מספר ראיונות שבהם הביעה את חששה שאם תחזור לניגריה, בני משפחתה יהרגו אותה, את ילדיה ואת בעלה, ואמרה כי כל עוד היא אינה שם הם בטוחים.
בנובמבר 2013 ניתנה חוות דעתה של היחידה לטיפול במבקשי מקלט, לפיה בקשתה של המערערת אינה עומדת בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים הבינלאומית. זאת, בין היתר בשל בעיות אמינות שעלו במהלך הריאיון, שעניינן בשאלה מתי באמת נישאה לבעלה. בית הדין לעררים אישר אף הוא את מסקנת משרד הפנים לפיה המערערת לא הצליחה להוכיח "פחד מבוסס היטב" ולא הוכח שמוצו האפשרויות בארץ המוצא או כי היא אינה יכולה למצוא פתרון לבעיותיה "בחלק אחר של ארצה רחבת הידיים".
שופטת בית המשפט לעניינים מנהליים נאוה בן אור דחתה את הערעור שהוגש על החלטת בית הדין וציינה כי מבחינה עובדתית פסק הדין הושתת, בעיקרו של דבר, על גרסתה של המערערת ולא על התהיות העולות בקשר למהימנותה. גם הטענה לפיה המערערת נמנעה מלפנות לרשויות הן בשל היותה אישה והן בשל היות הסכסוך סכסוך משפחתי על רקע דתי אין בה כדי לשכנע, קבעה השופטת. עוד צוין כיניגריה היא מדינה רחבת ידיים ועתירת אוכלוסין (כ-170 מיליון איש) והמערערת, לגרסתה, לא ניתקה את הקשר עם בני משפחתה המוסלמים. לפיכך, הטענה כי היא חוששת שהמעבר למקום אחר במדינתה או במדינה סמוכה לא יסייע ואלה ישיגוה, אינה מושתתת על עובדות, ועל פניו אינה סבירה בהינתן ממדי שטחה של ניגריה וגודל אוכלוסייתה.
השופטת דחתה גם את טענתה החלופית של המערערת לפיה בחלוף הזמן היא הפכה לפליטה במקום בשל השתנות הנסיבות, וקבעה כי זו אינה מבוססת על תשתית עובדתית של ממש וכי האוכלוסייה הנוצרית בניגריה אינה מיעוט שולי ונרדף אלא מהווה כמעט מחצית מכלל התושבים. כמו כן, המערערת לא הציגה תשתית לביסוס הטענה לפיה עקירה למדינה הסמוכה לניגריה לא תצלח, בשל הסכנה שמציב "בוקו חראם", גם במדינות הסמוכות, לאנשים כמו המערערת – אישה שהמירה את דתה מאסלאם לנצרות עקב נישואין.
מלבד האמור ציין בית המשפט כי התנהלותה של המערערת במהלך השנים הרבות שחלפו מאז נישואיה ועד עזיבתה את ארץ מוצאה אינה מלמדת על חשש סובייקטיבי מפני רדיפה, שהרי על פי גרסתה שלה לא ניתקה את הקשר עם בני משפחתה המוסלמים ואף הייתה נכונה להגיע למקום מגוריהם ולהיפגש עימם. נוסף על כך, בניגוד לטענות בא כוחה היא לא ניסתה להיטמע בלאגוס על מנת שלא יוכלו להגיע אליה ולפגוע בה, בבעלה או בבנותיה וגם מן הבחינה האובייקטיבית לא הצביעה על פחד מבוסס היטב, שכן לא הוצגו נתונים המלמדים על כך שאין אפשרות של ממש לעקור למקום אחר במדינה רחבת ידיים זו (או למדינה סמוכה) ולהימנע מקשר מסוכן עם הגורם המאיים.
