המחוזי אישר את הגשת התביעה הייצוגית וקבע כי הרכבת פירשה באופן מקל שלא כדין את הוראות תקנות תחבורה ציבורית החלות עליה, אך הבהיר כי הליקויים שנמצאו בדרך אל התחנות, המפריעים לבעל לקות ראיה להגיע באורח עצמאי לתוך התחנה, הם באחריות הרשויות המקומיות ואין להטיל על הרכבת חבות בגינם
בית המשפט המחוזי מרכז אישר הגשת תביעה ייצוגית נגד רכבת ישראל בטענה לאי הנגשה מלאה של תחנות הרכבת ברחבי הארץ לאנשים הסובלים מעיוורון או לקות ראיה. השופטת אסתר שטמר קיבלה את הכרעת המומחית מטעם בית המשפט, אשר בחנה את כל 55 תחנות הרכבת במדינה, אך קבעה כי הליקויים שנמצאו בדרך אל התחנות, המפריעים לבעל לקות ראיה להגיע באורח עצמאי לתוך התחנה, הם באחריות הרשויות המקומיות ואין להטיל על הרכבת חבות בגינם.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לבקשה לאישור התביעה הייצוגית צירף המבקש דו"חות בדיקה שערכו עבורו מורשי נגישות מוסמכים, המלמדים לשיטתו על הליקויים הנטענים. עוד לפני הגשת תשובת הרכבת מונתה מומחית מטעם בית המשפט, אדריכלית ומורשית נגישות מתו"ס (מבנים תשתיות וסביבה) ושירות, אשר בחנה את כל 55 התחנות של רכבת ישראל ומצאה כי "ניכר שבוצע מאמץ נכבד להנגשה של רכבת ישראל לפי התקנות והתקנים הרלוונטיים", אלא שלא בהצלחה מלאה. בחוות דעת מקיפה שהגישה, קבעה המומחית בתמצית כי הרכבת ביצעה 71% מדרישות הנגישות הייחודיות לבעלי מוגבלויות ראיה.
תשובת הרכבת לוותה בחוות דעת אדריכל, יועץ נגישות ומורשה נגישות מבנים ותשתית. לטענת הרכבת, נעשה מאמץ ממשי לעמוד בדרישות הדין, ואכן 91% מן הדרישות הייחודיות מולאו. הרכבת הוסיפה כי היא ערכה סקר שביעות רצון שממנו עלה כי כ-96% מלקויי הראיה המחזיקים בכרטיס קבוע לנסיעה חינם ברכבת מרוצים מן השירות או מרוצים מאוד ממנו, לעומת שביעות הרצון הכללית באוכלוסייה העומדת על כ-75%. עוד טענה רכבת ישראל כי פעולותיה מפוקחות על ידי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וכי היא פועלת בדרכים נוספות על אלו שבדין להנגשת התחנות, ובכלל זאת מתן שירות ליווי צמוד ללקויי הראיה, שמירת מקום ישיבה עבורם ככל שהודיעו מראש על הנסיעה, ומתן כרטיס נסיעה חופשי ובחינם כדי שלא ייאלצו לפנות בכל פעם לרכישת כרטיס בקופה. כמו כן מתוכננות הקלות נוספות בעתיד. מאחר שההבדלים בין חוות הדעת נחזו להיות משפטיים בעיקרם, התבקשה בתיק גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה.
השופטת אסתר שטמר קיבלה את הבקשה וקבעה כי המבקש הוכיח שהרכבת לא עמדה בכל הוראות הדין החלות עליה לצורך הנגשת תחנות הרכבת לאנשים בעלי לקויות ראיה. בעניין זה ציינה השופטת כי בכל מקום שהמומחית מצאה אי התאמה להוראות פרק ה' בחוק השוויון, להוראות תקנות תחבורה ציבורית או לתקן ישראלי מס' 1918 בחלקים הרלוונטיים שחלו בעת שנעשו העבודות להנגשת התחנה או בניית התחנה – יש לקבל את הכרעתה. לעומת זאת, בכל מקום שבו ביקשה ללמוד הפרת הוראת נגישות מהוראות פרק ה1 וליישמו על תחנות רכבת – קביעתה אינה יכולה לעמוד.
עוד צוין כי המומחית עמדה בחוות דעתה גם על ליקויים בדרך אל התחנות שמפריעים לבעל לקות ראיה להגיע באורח עצמאי לתוך תחנת הרכבת. אלא שאין מדובר באחריות הרכבת כי אם באחריות הרשויות המקומיות ומשום כך אין להטיל על הרכבת חבות בגינם. בנוסף, יש לדחות את טענת הרכבת כאילו הפערים נובעים מבלאי טבעי ולקבוע כי רובם ככולם נובעים מכך שהרכבת פירשה באופן מקל שלא כדין את הוראות תקנות תחבורה ציבורית החלות עליה.
השופטת הבהירה כי המבקש לא הראה נזק ממון וכי אף שאין מחלוקת שרק כ-10% מן האנשים עם לקות ראייה מחזיקים בכרטיס חופשי של הרכבת, לא הוברר מדוע נמנעו האחרים מנסיעה ברכבת או מקבלת כרטיס חופשי קבוע. משכך, יש לדחות את טענת הנזק הממוני. בכל הנוגע לנזק הבלתי ממוני, סברה השופטת כי יש לשים לטענת המבקש שני סייגים חשובים: ראשית, העובדה שחוסר הנוחות הבסיסי נובע מלקות הראיה שהרכבת אינה אחראית לה. שנית, התלונות כלפי הרכבת אינן בדבר היעדר נגישות מלא אלא בחסר במידת הנגישות. על כן ברי כי הנזק הבלתי ממוני נובע ישירות מהתנהלות הרכבת, בעיקר כאשר החליטה שלא ליישם חלק מהוראות הנגישות שנקבעו בדין.
הקבוצה שבשמה תנוהל התביעה היא "אנשים עם עיוורון ואנשים עם לקות ראיה אשר מרכז חייהם בישראל, במהלך שבע השנים שקדמו להגשת תביעה זו ועד היום, אשר עשו ו/או יעשו שימוש בשירותי תחבורה המסופקים על ידי המשיבה". הסעד הנתבע הוא פיצוי לחברי הקבוצה בגין ההפרה, וצווים מתאימים לתיקון ההפרה. הרכבת תישא בהוצאות המבקש בגין בקשת האישור בסכום כולל של 130 אלף שקל, ובכלל זה הוצאות המבקש עבור חוות דעת המומחית בסכום של 85 אלף שקל.
