חדשות

תאונה חזיתית אשר ארעה בכביש המנהרות בגוש עציון, מעלה שאלות משפטיות רבות - האם יחול דין זהה על כל הנפגעים בתאונה? האם הפיצוי יהיה זהה? מדוע תובעים פלסטינים מנסים בכל דרך להיתלות בדין הישראלי? והאם התשובה היתה משתנה מקום בו התאונה היתה מתרחשת בתוך ישוב ישראלי?

באירוע בו פלסטיני שנפגע ביהודה ושומרון, לאחר שנסע ברכב בעל ביטוח בחברה ישראלית נוצר מצב של חוסר וודאות. האם לנפגע זכאות להגשת תביעה בישראל? איזה דין יחול על התביעה הנדונה? עתה נסבך את השאלה ונשאל, אם הנפגע היה ישראלי, האם התשובות היו משתנות? האם הפיצוי היה משתנה? האם יתכן כי לא נחיל את אותו החוק על שני הנפגעים, שנפגעו בדיוק באותו המקום ושניהם נפגעו ברכבים אשר היו המבוטחים בחברה ישראלית? והאם התוצאה היתה משנה אם הפגיעה היתה בישוב ישראלי?

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

ההסדר בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הינו הסדר החורג מדיני הנזיקין ומטרותיהם, חוק הפיצויים הינו חוק סוציאלי, שמטרתו להבטיח פיצוי לנפגעים, תוך פיזור הנזק, ואולם החוק לא מקיים מאפיינים אחרים של דיני הנזיקין והינם הרתעה יעילה והכוונת התנהגות.  חקיקתו של חוק הפיצויים נבעה בשל הצורך למתן פיצוי מלא לכל אלה שנגרם להם נזק כתוצאה מתאונות דרכים.

הצורך במתן פיצוי נוצר בשל העובדה, כי טרם חקיקת החוק היו חלקם של הנפגעים בתאונות דרכים נותרים ללא פיצוי וזאת לאור יישום עיקרון האשם שבדיני הנזיקין. נפגעים רבים הפכו מאנשים בריאים לשברי כלי והנטל בטיפולם הוטל על כתפי בני משפחותיהם והחברה, משכך קבע המחוקק נחקק החוק הפיצויים המבטיח פיצוי המבוסס עיקרון האחריות המוחלטת, העיקרון כרוך בכיסוי העלויות ולפיכך חייב כל משתמש ברכב מנועי לרכוש ביטוח מתאים, ואף נקבעה גם עבירה פלילית של אי עריכת ביטוח. חוק הפיצויים קובע שיש לפצות נפגע ישראלי או תייר חוץ על נזק שנגרם לו, גם כאשר התאונה מתרחשת בשטחי יהודה, שומרון ועזה.

שאלות של דין ופורום משפטי הן שאלות שבדרך כלל לא באו לידי ביטוי. החבות בגין תאונת דרכים בתוך שטחי מדינת ישראל עוגנה בחוק הפיצויים הישראלי, אשר הינו חוק טריטוריאלי. ביחס לשטחים המוחזקים על ידי מדינת ישראל ביהודה ושומרון, הוסדרה, במקור, החבות המשפטית במסגרת צו המושל הצבאי משנת תשל"ו, מכוחו הוחלו הוראות דומות להוראות חוק הפיצויים, גם בשטחים המוחזקים.

עם חתימת ההסכמים השונים עם הרשות הפלסטינית, חל שינוי במצב המשפטי הקיים מחוץ לשטח מדינת ישראל. בשנת 1995 נחתם הסכם ביניים בו קיבלה המועצה הפלסטינית לידיה את הסמכויות בעניינים אזרחיים ובכלל זה את הסמכויות הנוגעות לביטוח כלי רכב למעט בישובים הישראליים ובאתרים הצבאיים. הרשות הפלסטינית התחייבה לקיים הסדר מקביל לפיצוי נפגעי תאונות דרכים. ההסדר אותו התחייבה לערוך יהיה מבוסס על ההסדר החל בישראל, קרי אחריות מוחלטת, גיבוי ביטוחי בדבר חובת ביטוח וכן ביטוח סטטוטורי (קרנית).

עוד באותה השנה פרסם מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון מנשר בדבר יישום הסכם הביניים בו נכתב כי "למען הסר הספק, כי כוחות ותחומי אחריות בתחום הביטוח לרבות האחריות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים באזור למעט בישובים ובאתרים הצבאיים, הועברו לידי המועצה הפלסטינית ורשויותיה".

בשנת 2005 חוקקה הרשות הפלסטינית את חוק ביטוח הרכב המנועי (להלן: "החוק הפלסטיני") המיישם את עקרונות הפיצויים. ומשכך נקבע כי הדין הפלסטיני הוא זה שיחול בתביעת פלסטיני שנפגע בשטחי האזור, זאת להבדיל מתביעת הישראלי והתייר חוץ אשר יידונו בהתאם לחוק הפיצויים. החוק הפלסטיני משתרע על פני עשרות עמודים, כאשר הוא כולל בתוכו מספר חוקים מקבילים לחוק חוזה הביטוח, לפקודת ביטוח רכב מנועי, לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ועוד.

השאלה המתעוררת מה הדין  החל כאשר מדובר בנפגע פלסטיני אשר נפגע בתחומי ישראל ולא בתחומי האזור. נקבע במפורש בפס"ד זבן כי החוק מרחיב את הפיצוי כלפי הישראלי והתייר שנפגעו בשטחי האזור ובא להטיב איתם ואולם הוא לא בא על מנת להרע עם הפלסטיני שנפגע בישראל, דברים דומים נקבעו גם בפס"ד מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אמין זידאן ח'אזם. לפיכך פלסטיני שנפגע בישראל חוק הפיצויים הישראלי כן חל בעניינו.

האם החוק חל בכל שטחי יהודה ושומרון, קרי גם בשטחי C, שטח בשליטה ישראלית מלאה?

בתיק אזרחי 8433/06 שושה סהאם ואח' נ' נתשה מרשד ואח', ניסו לבחון שאלה זו, שם קבע השופט שפירא בבית המשפט המחוזי, כי יש להחיל את החוק הפלסטיני בכל תחומי הקו הירוק, אף אם מדובר בשטח C. יודגש כי בפס"ד דובר על תאונה שהתרחשה 20 מטר מהקו הירוק. על החלטה זו הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון, אשר אישר את פסיקתו של כבוד השופט שפירא והחיל את החוק הפלסטיני גם בשטחי C.

בהקשר זה ראוי להתייחס להלכת ינון, שם נדון מקרה של פלסטינית אשר נפגעה בתאונת עבודה, שאינה תאונת דרכים, בזמן שעבדה בישוב אלפי מנשה שבשטחים. בית המשפט קבע כי הגם שהעוולה אירעה בשטח עליו חל הדין הירדני, יש לסטות מן הכלל בדבר החלת דין מקום ביצוע העוולה ולהחיל על האירוע את הדין הישראלי, שכן תאונת העבודה אירעה בשל התרשלותו של מעביד ישראלי במפעל, בבעלות ישראלית, הממוקם בשטחו של יישוב ישראלי בגדה המערבית וזאת למרות שהנפגעת תושבת פלסטינית.

פרופ' א' רובינשטיין מתאר את המצב המשפטי שנוצר באופן זה כ"משפט המובלעות". בישובים הישראלים, למעשה חל דין שונה מהדין אשר חל בטריטוריה המקיפה אותם, דין ישראל ולא דין השטחים. היישוב הישראלי הוא בבחינת "מובלעת", אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה. הזיקה של פעולות משפטיות פרטיות המבוצעות באותם יישובים שבשטחים לבין מדינת ירדן היא חסרת נפקות ובנוסף הדבר משתקף בציפיותיהם של התושבים הישראלים.

תובעים רבים ניסו להחיל את הלכת ינון גם על תאונות דרכים ואכן בפסק הדין של בית המשפט השלום בירושלים בעניין סמיראת יאסר החיל בית המשפט את הלכת ינון על תאונת דרכים.

פסקי דין רבים מתחו ביקורת על פסק דין זה מן הטעם שאינו עולה בקנה אחד עם ס' 2(א1) לחוק הפיצויים, ראה למשל פס"ד בעניין מוחמד בני נמרה, אשר נפסק בחודש ספטמבר 2015.

משכך מהרגע שנקבע כי הדין החל הינו דין זר על המעוניין להסתמך עליו להוכיחו ולפיכך כאשר מוגשת תביעה על ידי פלסטיני נגד חברת ביטוח ישראלית בישראל על התובע להוכיח את הדין הפלסטיני אשר הינו בבחינת הדין הזר. בפס"ד שושה סהאם נקבע כי אין להחיל את "חזקת שיווין הדינים" בתביעות מסוג זה ועל התובעת להוכיח את תוכנו של הדין הזר.

ובכן, מדוע תובעים רבים מנסים להיתלות דווקא בדין הישראלי, התשובה לכך נתונה בהבדלים שבין החוקים, החוק פלסטיני קובע בתוכו בסעיף 159 הסדר התיישנות מורכב. העיקרון הוא שתביעה מתיישנת תוך שלוש שנים מיום קרות התאונה, אלא שישנה אפשרות נוספת והיא 3 שנים מתאריך קבלת דו"ח רפואי סופי. בעצם המחוקק הפלסטיני השאיר פתח להארכת מועד ההתיישנות, כך שאם חלפו 3 שנים הנפגע יכול לפנות לרופא שיוציא תעודה סופית ובכך האריך את המועד באופן פיקטיבי, כמובן שאז יטענו מנגד כי התיעוד נוצר רק על מנת להאריך את הזכות.

כך לדוגמא נדחו תביעותיהם של נתבעים לאור העובדה כי הוגשו לאחר שחלפו שלוש שנים, ראו למשל פס"ד בעניין פריד סואפטה שם נקבע כי התיישנה התביעה והתביעה נדחתה על הסף. מנגד בפס"ד בעניין בני נמרה, נקבע כי הואיל ומיום הדו"ח הרפואי האחרון המסכם ועד להגשת התביעה לא חלפו 3 שנים, התביעה לא התיישנה. גם חישוב הפיצוי הינו הסיבה העיקרית ואולם לא היחידה כי נפגעים רבים ירצו להחיל בכל דרך את החוק הישראלי אשר הפיצוי הקבוע בו הוא גדול בצורה משמעותית, שיעור הריבית בו הוא שונה וכך גם הסדרי התשלומים התכופים וסוגיית מינוי המומחים הרפואיים.

הכותבת עו"ד שירן זליגמן היא עורכת דין, המתמחה בנזיקין ובליטיגציה, ממשרד עורכי הדין בלטר, גוט, אלוני ושות'.