ביהמ"ש קבע כי היעדר אפשרות להגיע באופן רגלי אל המקוואות ביישובים הסמוכים מונע מהנשים לקיים את מצוות הטבילה בשבת וחג. עוה"ד ד"ר אבי וינרוט ואמיר לוקשינסקי-גל: "מדובר בהחלטה היסטורית – ביהמ"ש עובר לראשונה מהצהרה כללית על חופש דת לחובה מעשית המוטלת על הרשות"
בית המשפט העליון חייב את המועצה המקומית כפר ורדים לפעול לאלתר להקמת מקווה על אחד מהמגרשים ביישוב, ולא יאוחר משנה וחצי מהיום. נפסק כי המועצה תוכל לפנות במהירות הראויה בבקשה לקבלת תקציב תמיכה להקמת המקווה מהמשרד לשירותי דת. המועצה אף חויבה בהוצאות משפט חריגות, בסך של 25 אלף שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לפני כארבע שנים ערערו עשרה מתושבי כפר ורדים לבית המשפט העליון על פסיקת המחוזי שמנעה מהם לחייב את המועצה לבנות מקווה בכפר הפסטורלי השוכן בגליל המערבי. בכפר, המונה למעלה מ-1,500 משפחות, מתגוררות עשרות רבות של משפחות דתיות ומסורתיות. אך ביישוב אין ולו מקווה טהרה אחד. כתוצאה מכך נמנעת יכולתן של נשים מסורתיות שיום טבילתן חל בערבי שבת וחג מלקיים את מצוות הטבילה במועד שנקבע על פי ההלכה היהודית, משום שכדי להגיע למקווה הקרוב ביותר, בישוב "מעלה יוסף", עליהן לנסוע ולחזור ברכב, והדבר אינו יכול להיעשות לאחר כניסת השבת או החג.
המועצה הקודמת אישרה את בניית המקווה מתקציב המדינה, אבל המועצה בראשות סיון יחיאלי ביטלה את הפרויקט, לאחר שיחיאלי התבטא נגד החרדים, ואמר שלא חשוב לו הכסף, העיקר שמקווה לא ייבנה ושלא ישונה צביונו החילוני של היישוב.
במסגרת העתירה המנהלית שהוגשה לבית המשפט המחוזי, הוסכם שתוקם ועדת קריטריונים, והוועדה דירגה את המקווה במקום האחרון, בהפרש ניכר מכל המבנים האחרים, ובהם "מרכז פרמקלצ'ר", מחסני מועצה ומוזיאון. המבנים הללו הגיעו הרבה לפני המקווה, לא רק בדירוג הכללי, אלא גם בכל קריטריון בפני עצמו.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה מבלי לרדת לשורש הפרשה. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון נטען כי הרצון לשמור על צביון חילוני ולמנוע "התחרדות", מעבר לכך שהוא נובע מבורות ולא מבוסס עובדתית, מהווה שיקול זר ופסול. כשם שאסור לבצע הדרה של ערבים מיישוב יהודי באמצעות ועדות קבלה, כך טענו התושבים הדתיים של כפר ורדים שאסור להדיר קבוצת מיעוט אחרת, דתיים וחרדים, על ידי התנגדות לבניית מבנה דת.
"דעתי היא כי החלטת המועצה שלא לפעול להקמת מקווה לנשים ביישוב בזמן הקרוב אינה עומדת במבחן הסבירות", פסק השופט עוזי פוגלמן, שאליו הצטרפו השופטים ניל הנדל ואסתר חיות. "בנסיבותיו המיוחדות של המקרה מצאתי כי החלטת המועצה אינה מאזנת באופן סביר בין הצורך של תושבות היישוב שומרות המצוות לקיים את מצוות הטבילה לבין השיקולים התקציביים ומשאבי הקרקע הזמינים".
שופטי בית המשפט העליון עמדו בהרחבה על חיוניות שירותי המקוואות לנשים כדי לקיים אורח חיים דתי של האוכלוסייה שומרת המצוות בישראל, וקבעו כי "בהינתן מיקומו הגיאוגרפי ותנאיו הטופוגרפיים של כפר ורדים, אין אפשרות סבירה להגיע באופן רגלי אל המקוואות המצויים ביישובים הסמוכים לו. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע כי היעדר מקווה ביישוב 'מכביד' על התושבים שומרי המצוות ותו לא (כטענת המועצה). היעדרו של מקווה ביישוב שולל לחלוטין את יכולתן של תושבות היישוב שומרות המצוות שיום טבילתן בא בערב שבת או חג לקיים את מצוות הטבילה במועדה, וכפועל יוצא גם את האפשרות לקיים את מצוות עונה. בכך נשללת מתושבות היישוב האפשרות לקיים פרקטיקה דתית מחייבת שהקהילה היהודית הדתית-מסורתית מייחסת לה חשיבות רבה, הקשורה במהותה למימוש זהותן העצמית והקבוצתית".
עורכי הדין ד"ר אבי וינרוט ואמיר לוקשינסקי-גל, שייצגו את קבוצת המערערים בפרשה, מסרו בתגובה לפורטל תקדין כי "מדובר בהחלטה היסטורית שבה לראשונה בית המשפט העליון עובר מהצהרה כללית בדבר זכויות ל'חופש דת' אל עבר גיבוש של חובה מעשית שאותה הוא מטיל על רשות ציבורית לספק לציבור שומרי המצוות את שירותי הדת. זו גם הפעם הראשונה שבית המשפט נותן סעד שמורה על הקצאת קרקע והקמת מבנה דתי ואף קוצב לכך לוחות זמנים קצרים. פסק הדין הוא בבחינת 'אמור מעט ועשה הרבה'. הלשון זהירה ושקולה, אבל התקדים עצום. אין ספק שזהו פסק דין שעוד יצוטט ויילמד רבות, כי יש בו הרבה מן החידוש ומן התעוזה".
