הרבה נאמר על חוסר הבהירות
מאחורי המילים "צדק חברתי", שהפכו לשגורות מאז המחאה החברתית בקיץ 2011.
עורך הדין והכלכלן גלעד סער מסביר מה עומד מאחורי המילים הטעונות, וכיצד ניתן
לתרום להגשמתן בישראל
חברה משגשגת היא חברה הבנויה מפרטים הפועלים יחד
כדי לתרום אחד לשני. איך מייצרים חברה כזאת? הדרך הטובה ביותר שנמצאה עד היום היא
יצירת מערכת חוקים שבאמצעותה, כאשר כל פרט פועל לטובת עצמו, החברה מרוויחה מכך. אם
נדמה את המדינה למועדון חברים שמטרתו לדאוג לרווחת חבריו, מועדון משגשג יהיה בנוי
באופן שבו חבר יתוגמל על ידי יתר חברי המועדון בהתאם לתרומתו. אם אני כחבר מועדון
מאמין שחבר אחר יכול לתרום לי, אשלם לו כסף בתמורה לתרומה. החבר התורם מתעשר, וכך
מתוגמל על תרומתו. אם אני מעוניין בתספורת, אני אפנה לספר שאני מאמין שיעשה לי את
התספורת הטובה ביותר תמורת כספי. כך הספר, שתרם לי מיכולותיו, יתעשר מכספי. מי
שתורם יותר, יתוגמל יותר על ידי יתר החברים ויהיה עשיר יותר ממי שתורם פחות.
למעשה זהו הרעיון העומד מאחורי השיטה
הקפיטליסטית. תחילתו בשנת 1776, בפרסום ספרו של הכלכלן הסקוטי אדם סמית בשם
"עושר העמים", ספר הכלכלה הנחשב לחשוב ביותר אי פעם. הרעיון המהפכני
שהגה סמית זה שהאינטרס האישי הוא שיניע את האדם וכך יפתח את כלכלת המדינה.
יתרון הקפיטליזם
המתחרה האחרונה של השיטה הקפיטליסטית, השיטה
הקומוניסטית, התרסקה לחלוטין בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת. הגישה של "תרום
כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך" התמוטטה מול הגישה של "תרום כפי יכולתך וקבל
לפי יכולתך". השיטה הקפיטליסטית נותרה למעשה ללא מתחרות. גם הקולות
המשמעותיים ביותר נגד השיטה, המצדדים בכלכלת הרווחה, אינם טוענים נגד השיטה
הקפיטליסטית אלא טוענים, למעשה, לצורך באיזונים במסגרת השיטה עצמה, באמצעות מתן של
יותר תנאים ושירותים סוציאליים על ידי המדינה.
אין יותר בנמצא קולות משמעותיים הקוראים להלאמת
כלל הרכוש הפרטי, בהתאם לשיטה הקומוניסטית לדוגמה. השיטה הקפיטליסטית כיום היא
השליטה בארצות הברית ובישראל, בסין, ברוסיה ובאיראן. והשיטה הקפיטליסטית השתלטה על
העולם לא בגלל שהיא צודקת יותר. מי שינסה להגן על הקפיטליזם על ידי שימוש בטיעוני
צדק בלבד, יתקשה לעמוד במשימה. השיטה הקפיטליסטית ניצחה בזכות היותה יעילה הרבה
יותר.
מכל מקום, שליטת השיטה הקפיטליסטית בעולם היא
כל כך מוחלטת שלא נראה שיש טעם לנסות למצוא לה חלופות. ההיסטוריה מלמדת שמי שתורם
יותר, יתוגמל יותר, או שהחברה כולה תפסיד בתחרות מול חברות אחרות ותתמוטט. את
העצמת תחושת "הצדק החברתי" יש לחפש במסגרת השיטה עצמה. זאת ניתן לעשות
על ידי מתן הזדמנות שווה לכלל הפרטים בחברה. נקודת פתיחה כלכלית זהה, ככל האפשר,
לכולם. אי-שוויון ההזדמנויות הוא הגורם המשמעותי ביותר לפגיעה בתחושת הצדק החברתי.
שוויון הזדמנויות ניתן להשיג, כפי שיוסבר בהמשך, דווקא על ידי הגברת היעילות של
השיטה עצמה. אותה יעילות שהביאה את השיטה להיות כה דומיננטית.
הדרך להתעשר –
להיוולד עשיר
יש לצפות אם כך, על פי מה שתואר למעלה, שכאשר
נסתכל מסביב נמצא שהעשיר יותר הוא גם מי שתרם יותר לחברה. האם זה כך? לא ממש.
הנתונים מצביעים על כך שהדרך הנפוצה ביותר להתעשר היא לא לתרום לאחרים, אלא דווקא
להיוולד להורים עשירים. מדובר בכשל! בתקלה! מי שנולד להורים עשירים התעשר הרי מבלי
לתרום לחברה דבר. כשל בשיטה גורם לכך שמי שלא תרם דבר לחברה מתוגמל על ידי השיטה
שהחברה עצמה יצרה. הפגיעה הקשה היא למעשה בשוויון ההזדמנויות. הפגיעה בשוויון
ההזדמנויות היא שיוצרת את תחושת הפגיעה הקשה כל כך בצדק. ב"צדק החברתי".
למרות שניתן להסיק את הטיעונים שהובאו לעיל
בדרך אינטואיטיבית פשוטה, משום מה נדיר לשמוע אותם. ישנן הצעות לדרכים שונות
לחתירה לצדק חברתי, בעיקר בדרך של הגברת התחרות על ידי הפחתת מכסים, הצבת חסמי
שליטה לבעלי הון, שינוי מדרגות המס וכיוצא באלה. אבל לגבי הגבלות על העברת הון מדור
לדור לשם חלוקתו מחדש ומתן נקודת פתיחה כלכלית שווה לכולם, נדיר לשמוע במחוזותינו.
מס ירושה כדוגמה
חלוקת ההון מחדש בכל דור יכולה להתבצע על ידי
מס ירושה. וורן באפט, אחד מעשירי תבל, אמר פעם שאי-הטלת מס ירושה היא כמו לבחור את
המשלחת האולימפית של שנת 2020 מבין הבנים של מקבלי מדליות הזהב באולימפיאדת שנת
2000. כלכלנים טוענים שאין מס צודק ממנו. ישנם כלכלנים האומרים שיש להטיל מס ירושה
גם אם אין למדינה כל צורך בהטלת מסים.
המתנגדים למס הירושה מעלים מספר טענות. אחת מהן
היא הטענה שמדובר במיסוי כפול. הכספים שימוסו בירושה, על פי טענה זו, כבר מוסו
בעבר כאשר התקבלו אצל המוריש.
טענה זו אינה נכונה לדעתי משתי סיבות: אחת, היא
שהמס לא באמת מוטל על המוריש שבזמן גביית המס כבר פרש לעולם אחר. המס מוטל על
היורשים. הסיבה השנייה לאי-נכונות טענת המיסוי הכפול, נעוצה בכך שהיא במהותה מעין
טענת "חוסר צדק". הטענה היא למעשה שמי שמוסה פעם אחת לא יהיה זה צודק
למסות אותו פעם נוספת. אלא שגם טענה זו קשה לקבל, ולו בשל העובדה שחוסר צדק הוא
בדיוק מה שמס הירושה אמור לפתור. כאשר חוסר הצדק שבמיסוי הכפול כביכול, עומד מול
חוסר הצדק שבאי-מתן הזדמנות שווה לכל, די ברור איזו טענת חוסר צדק אמורה להתכופף
בפני השנייה.
טענה משמעותית נוספת המושמעת כנגד הטלת מס
הירושה היא שמיסוי מעין זה יגרום לבעלי הון לבצע תכנוני מס יצירתיים כדי לחמוק
מהמס. זו כבר בעיה אמיתית, סבוכה ומסוכנת, שאכן יש למצוא לה פתרון כדי ששכרנו
כחברה לא ייצא בהפסדנו. אבל מציאת פתרון לכך רחוקה מלהיות בלתי אפשרית. תכנוני מס
והתמודדות איתם הם דבר שבשגרה, ואינם ייחודיים למס הירושה. כל שנדרש כדי להתגבר על
תכנוני המס הוא לתכנן את חוקי המס בהתאם ולאכוף אותם. אפשר כמובן לנצל את הידע
שנצבר במדינות מערביות שבהן כבר מוטל מס ירושה.
מס הירושה קיים בארצות הברית, אנגליה, גרמניה
ויפן, ובמדינות מערביות רבות נוספות והיה קיים גם בישראל, עד שבוטל בשנת 1981. מס
הירושה, במתכונותיו המוכרות, הוא פתרון חלקי בלבד לבעיה, בעיקר משום שהוא מוטל רק
על העשירים ביותר. עם זאת, גם במתכונתו המוכרת, מס הירושה מהווה תחילתו של פתרון.
כדי לשנות את המצב מהיסוד נדרש מס ירושה
משמעותי שיוטל לא רק על העשירים ביותר, אלא גם על העשירים הרבה פחות. מס שיטרוף
מחדש את הקלפים בכל דור, יחלק את המשאבים מחדש ויאפשר מתן נקודת פתיחה שווה לכולם.
מס בשיעור כזה שיתרום, בנוסף להגברת תחושת הצדק החברתי, גם להגדלת הצריכה ופיתוח
הכלכלה. למה שלא אצרוך יותר בחיי אם ממילא אין לי אפשרות להעביר את ההון שצברתי
לילדיי? מס שיאפשר גם הפחתה משמעותית של מסים אחרים, צודקים הרבה פחות, וכך ימשוך
את מי שרוצה ליהנות מפירות ההשקעה שלו עצמו על ידי זה שיתרום למי שהוא מאמין
שיתרום לו.
הכותב עוסק בליטיגציה
מסחרית וביישוב סכסוכים עסקיים
לקריאת מאמרו הקודם
בפורטל חדשות תקדין, ראו:
קופסה פולטת מזומנים: כיצד מעריכים
שווי חברה?
