ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעת כי הצדדים היו ידועים בציבור, וקבע כי ההסכם הדרקוני שחייב את התובע לממן אותה נחתם תחת איומים ותוך ניצול מצוקתו הנפשית
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביטל הסכם לחיים משותפים שחייב את התובע להעביר לנתבעת מחצית מדירתו וכן לשלם לה סכומים ניכרים מדי חודש.
התובע, בן קרוב ל-60, הכיר את הנתבעת באתר היכרויות באינטרנט בסמוך לגירושיו מאשתו. לטענו, לאחר היכרותם ביקש לסיים את מערכת היחסים, אך הנתבעת הפעילה עליו לחצים, איימה על חייו ודרשה ממנו 60 אלף דולר כדי לנתק את קשריה עמו, תוך שהיא מאיימת לפגוע בהוריו. התובע טען כי מאחר שלא היה לו סכום כזה, נאלץ להישאר איתה בקשר.
עוד טען התובע כי הנתבעת אילצה אותו לשכור חלק מהדירה שבה התגוררה עם בנה בירושלים תמורת 600 דולר לחודש, למרות שהוא לן בה במשך כמה לילות בלבד בשנתיים שקדמו להגשת התביעה. התובע העביר לתובעת סכומים נוספים מידי חודש וכן שילם את הוצאות הקניות שערכה. סך הכל שילם התובע 10,000 שקל לחודש.
בחלוף הזמן הודיע התובעת לנתבעת כי הוא אינו יכול לעמוד בתשלומים אלה. בתגובה החלה הנתבעת לאיים עליו וטענה כי למשפחתה יש "חברים עבריינים", וכי אם ברצונו שהוריו לא ייפגעו עליו לשלם לה 100 אלף דולר. לאחר מסע לחצים ואיומים, חתם התובע בפני עורך דין על הסכם לחיים משותפים, שבו נכתב כי הצדדים מקיימים תא משפחתי וברצונם להמשיך ולחיות כבעל ואשה בבית משותף. ההסכם כלל חיובים כספיים של התובע כלפי הנתבעת, שעיקרם התחייבות להעביר לה מחצית מזכויותיו בדירה שבבעלותו בכפר סבא.
שלושה חודשים לאחר מכן פוטר התובע מעבודתו, והודיע לנתבעת כי הוא אינו מסוגל להמשיך ולשלם לה וביקש להיפרד ממנה. לטענתו, הנתבעת גררה אותו תוך סחיטה ואיומים למשרד עורכי הדין שבו נחתם ההסכם לחיים משותפים לצורך חתימה על הסכם פירוד, שבמסגרתו הוא רוכש את הזכויות שהעניק לה בדירה בכפר סבא תמורת 100 אלף דולר. באותו יום נחתם גם הסכם למכירת הדירה, והתובע שילם לנתבעת 120 אלף שקל על חשבון העסקה.
לטענת התובע, הוא והנתבעת כלל לא ניהלו משק בית משותף, לא יצאו לבילויים משותפים וקיימו יחסי מין פעמים בודדות. לאורך השנים הנתבעת סחטה ועשקה אותו, תוך ניצול מצבו הרגשי והנפשי בגין גירושיו, לרבות הפחדות ואיומים. התובע דרש לבטל את הסכם המכר של דירתו ולהורות לנתבעת להשיב לו את הסכומים שנתן לה לאורך השנים. לטענתו, אם הצדדים הינם ידועים בציבור, כטענת התובעת, אזי מגיע לו מחצית מדירתה ומכלל נכסיה.
לטענת הנתבעת, השניים ניהלו משק בית משותף ועמדו לקראת מיסוד הקשר. עוד טענה התובעת כי התובע הציע לגור בדירתה במקום לשכור דירה משותפת ולהעביר לה את הסכום שהיה משלם עבור השכירות, וכן הציע לתמוך בה בסכום של 3,000 שקל בחודש כדי שתהיה פנויה עבורו, במקום שתעבוד בעבודה נוספת.
בית המשפט דחה את טענתה של הנתבעת כי הצדדים היו ידועים בציבור או קיימו משק בית משותף, גם אם התגוררו באופן חלקי תחת קורת גג אחת במשך תקופה מסוימת. נקבע כי בין הצדדים התקיימה מערכת חד צדדית שבה מימן התובע את הנתבעת והעניק לה כספים רבים, באופן שחייב אותו לקחת הלוואות, ואילו היא מנעה ממנו זכות קניינית בנכסיה ולא העניקה לו דבר מבחינה חומרית, כפי שנלמד גם מההסכם לחיים משותפים.
בית המשפט ביטל את ההסכם לחיים משותפים, המהווה לדבריו "הסכם חד צדדי לחלוטין, שאינו שוויוני, סביר או מתקבל על הדעת במסגרת חייהם של בני זוג". בית המשפט ציין כי הנתבעת לא ניסתה לצייר תמונה של יחסים המושתתים על אהבה וחברות, ואלו התבססו על נתינה כלכלית בלבד, תוך ניצול מצוקתו הנפשית של התובע. ביטול ההסכם שולל את התוקף מהעברת הזכויות בדירה מהתובע לנתבעת, ומכאן גם מהסכם הפירוד והסכם המכר של הדירה.
עם זאת, קבע בית המשפט כי מאחר שהתובע לא הצליח להוכיח את הסכומים שהעביר לנתבעת ואת המועד שבו התחיל לתמוך בה, על הנתבעת להחזיר רק חלק מהסכומים הנתבעים, בסך של 164 אלף שקל.
