אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > נדחתה תביעה של משפטן בכיר נגד עיתון הארץ שפרסם דבר תלונה במשטרה נגדו

צילום: Getty images Israel

נדחתה תביעה של משפטן בכיר נגד עיתון הארץ שפרסם דבר תלונה במשטרה נגדו


07.02.2016 | ליאור שדמי שפיצר

התובע, אישיות משפטית בכירה בשירות הציבורי לשעבר, תבע את העיתון בגין פרסום ידיעה אודות תלונה למשטרה שהגיש נגדו בן זוגה לשעבר של בתו, בגין ניסיון סחיטה באיומים. ביהמ"ש קבע כי הפרסומים חוסים תחת הגנת אמת בפרסום וכי הם תוצר של עבודה עיתונאית אחראית, שבאה לידי ביטוי בחקירה סבירה של תוכן התלונה ונסיבותיה

בית משפט השלום דחה תביעת לשון הרע שהגישו משפטן בכיר ורעייתו נגד עיתון הארץ, בגין כתבה אודות תלונה במשטרה שהגיש נגדם בן זוגה לשעבר של בתם, שבה טען כי התובעים ובתם חברו לעורכת דין שייצגה אותו בעבר בניסיון לסחוט ממנו באיומים עשרות אלפי שקלים. השופט ד"ר שאול אבינור קבע כי הפרסומים חוסים תחת הגנת אמת בפרסום, וכי הנתבעים פעלו בתום לב והפרסומים היו תוצר של עבודה עיתונאית אחראית.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובע כיהן כשופט בערכאות שונות עד לשנת 1993, ולאחר מכן כיהן במשרה בכירה בשירות הציבורי במשך ארבע שנים נוספות, עד צאתו לגימלאות.

הרקע לתביעה שהגיש התובע הוא מערכת יחסים זוגית בת חצי שנה שהתקיימה בין בתו ד', עורכת דין במקצועה, לבין המתלונן, תובע מחוזי מטעם המשטרה, שכללה גם מערכת יחסים כספית. המתלונן העביר לד' תשלומים מסוימים על חשבון השימוש שעשה בדירתה, ובנוסף הלווה לה סך של 80 אלף שקל. בדצמבר 2008 חתמו השניים על הסכם חיים משותפים, לפיו הוא ישלם לה 3,500 שקל מדי חודש עבור השימוש בדירה וברכוש המצוי בה, וכי ד' תשיב לו בהקדם האפשרי סך של 66 אלף שקל, הכולל את החזר ההלוואה בניכוי חובותיו כלפיה, לרבות "השלמה" של השתתפותו בהוצאות הדירה עד לחתימת ההסכם.

אולם, למחרת חתימת ההסכם החליט המתלונן לסיים את יחסיו עם ד', ועזב את הדירה. כשלושה חודשים לאחר מכן, הגיש המתלונן את תלונתו במשטרה, שבה טען, בין היתר, כי לאחר התייעצות עם הוריה, הודיעה לו ד' כי יתרת חובה אליו עומדת על 48 אלף שקל בלבד, לאחר קיזוז עלויות כמו שימוש ברכבה, השתתפות עצמית בתאונה שעבר ברכב ושימוש בבריכת הבניין. לטענת המתלונן, הוא קיבל מד' לבקשתו את מלוא סכום ההלוואה, וכן מכתב ובו התחייבות הדדית של השניים כי מעבר לסכום זה, שניתן בשיק מחשבונו של התובע, לא תהיה לאף אחד מהם כל דרישה. אולם, זמן מה לאחר מכן, הוא קיבל שיחת טלפון ממ', עורכת דין שעמה היתה לו מערכת יחסים אינטימית והיא אף ייצגה אותו בהליך הגירושין מאשתו לשעבר, אשר דרשה ממנו להעביר לד' שיק על סל של 32 אלף שקל, אחרת היא תפנה למח"ש ותדווח על מעשים לא חוקיים שעשה. המתלונן טען כי הוא הבין שהתובעים עשו יד אחת עם ד' ופנו לעורכת הדין שתייצג אותה, ועל כן הגיש את התלונה בגין ניסיון סחיטה באיומים.

מספר ימים לאחר מכן הגישה ד' תביעה נגד המתלונן שבה התלוננה על מעשי אלימות חמורים, לרבות אונס, שביצע בה המתלונן. תלונתה נחקרה אך בסופו של דבר נגנזה בעילה של חוסר אשמה. התלונה שהגיש המתלונן לא נחקרה ונגנזה בעילה של חוסר עניין לציבור.

ב-13 בפברואר 2009 פורסמה כתבה בעיתון הארץ, שהופיעה הן במהדורה המודפסת של העיתון והן באתר האינטרנט, שבה צוין כי " תובע מחוזי מטעם המשטרה טוען כי בתו של שופט בכיר לשעבר שהיתה בת זוגו כמה חודשים, ועורכת דין שייצגה אותו בעבר, חברו יחדיו בניסיון לסחוט ממנו באיומים עשרות אלפי שקלים. לטענת התובע, שהתלונן אמש נגד השתיים במשטרת מרחב דן, אביה של בת זוגו לשעבר ואשתו, ידעו על מעשי הבת ואף נטלו לכאורה חלק במעשיה". מספר ימים לאחר מכן, פורסמה ידיעה נוספת, שעניינה בתלונה הנגדית שהגישה ד'.

לאחר שפניותיהם של התובעים למערכת הארץ לא נענו, הגישו התובעים תביעת לשון הרע נגד העורך הראשי של העיתון, עורך אתר האינטרנט ושני כתבים בעיתון, שבה עתרו לפיצוי כספי בסכום כולל של 600 אלף שקל. לטענת התובע, בדיקה שערך במשטרה בעניין התלונה העלתה כי התלונה הוגשה נגד מ' בלבד, וכי אין כל רישום אודות הגשת תלונה כלשהי נגד התובעים. מכאן שהנתבעים התרשלו בכך שלא ביררו עובדה זו. עוד הוסיף התובע כי "סימני ההסתרה" שבהם נקטו הנתבעים בפרסום הכתבה מלמדים על ידיעתם כי אין אמת בטענותיו של המתלונן ועל ניסיונם לחמוק מאחריות בגין פרסום לשון הרע.

התנהלות עיתונאית אחראית

השופט ד"ר שאול אבינור דחה את התביעה וקבע כי הפרסומים מושא התובענה הם בבחינת פרסום לשון הרע, וזאת אף ששמותיהם של התובעים ושל המתלונן אינם מוזכרים כלל ואילו ד' ו-מ' מאוזכרות באות תחילית בלבד. עם זאת, נקבע כי הפרסומים חוסים תחת הגנת אמת בפרסום, שכן אין כל ספק כי הפרסום אודות עצם הגשת דבר התלונה נגד התובעים היה והינו גם כיום פרסום נכון ואמיתי.

השופט אבינור ציין כי אמנם, הגנת ה"פרסום המוקדם" הוגבלה במשפט הישראלי אך לשאלת שיעור הנזק, וכי אין אדם יכול לצאת ידי חובתו בטענה כי בפרסום תוכן תלונה במשטרה הוא רק חזר על האמור בה. עם זאת, הבהיר השופט, ברור כי כאשר מדובר בפרסום עיתונאי אודות הגשת תלונה, אין זה סביר להגביל את אפשרות הפרסום רק לעובדת עצם הגשתה של התלונה, וגם אין זה מציאותי להתנות את פרסום תוכן התלונה בדרישה מהעיתונאי לחקור ולוודא את אמיתות תוכנה. "דרישה כזו תמנע כמעט כליל את האפשרות לדיווח עיתונאי כלשהו אודות הגשת תלונות במשטרה ובכך תצמצם באופן לא ראוי את חופש הביטוי ותפגע בזכותו של הציבור לדעת עובדות בעלות חשיבות חברתית רבה", כתב השופט בפסק הדין.

עוד ציין השופט כי הפרסומים, ובפרט הכתבה הראשונה, כוללים תיאור נכון של התלונה, במובן זה שהם מבהירים היטב כי מדובר בטענות שטוען המתלונן, והקורא הסביר אינו יכול לראות בהם משום עמדה או טענה של העיתון או של מי מכתביו. השופט אבינור התייחס לטענתם של התובעים כי המתלונן הוא "המקור העיתונאי" של הפרסומים, והבהיר כי סוגיית זהות המקור אינה מהותית בתביעה זו, וכי גם אם הטענה נכונה, אין בה כדי להעלות או להוריד בעניין זה.

עוד הודגש כי נוכח הכוח העצום שיש בידי העיתונות לפגוע בשמו הטוב של אדם, אין די בעצם הגשת התלונה למשטרה כי לאפשר פרסום עיתונאי של תוכנה, ויש להצביע על התנהלות עיתונאית אחראית שבאה לידי ביטוי בדרישה ובחקירה סבירה של תוכן התלונה ונסיבותיה. במקרה זה, הבהיר השופט, הנתבעים פעלו בדרך עיתונאית אחראית – הם קיבלו לידיהם, ממקור כלשהו, עותק של התלונה במשטרה, שהוגשה על ידי קצין משטרה בדרגת פקד, ששימש כעורך דין וכתובע משטרתי. אחד ממושאי התלונה הוא אישיות משפטית בכירה מאוד, הגם שבגמלאות, אשר יש להניח כי תובע מן השורה לא ימהר להגיש נגדה תלונה. עוד צוין כי התלונה עצמה היא מפורטת ומנומקת באופן הגיוני וסדור, ומספרת סיפור שהוא סביר בנסיבותיו. הנתבעים וידאו את דבר הגשתה של התלונה עם דוברת מטעם המשטרה וערכו לדבריהם בדיקות נוספות, וכן קיבלו תגובות משלושה מהמעורבים אשר היה בהם כדי לאמת פרטים מהותיים שנכללו בתלונה. בנסיבות אלה, קבע השופט, הפרסומים אודות התלונה נעשו רק לאחר דרישה וחקירה סבירה של תוכן התלונה ונסיבות הגשתה.

השופט אבינור מתח ביקורת על התובעים, שטענו כי המתלונן הוא חולה נפש אלים ומסוכן שאין כל אפשרות לתת אמון במילה היוצאת מפיו. בעניין זה העיר השופט כי התובעים עצמם לא הצליחו להבחין בתכונות איומות אלה במשך כחצי שנה, שבמהלכה הוא התגורר עם בתם ונכדותיהם, ובכל זאת הם סבורים כי הכתב היה חייב להבחין בהן מיד עם פגישתו במתלונן, או למצער למקרא התלונה שהגיש, ומשלא עשה כן הוא התרשל באופן חמור ויש לחייבו בתשלום פיצויים גבוהים.

דרישות בלתי מציאותיות

השופט אבינור קבע כי מלבד היותו אמת, הפרסום מגלה גם עניין ציבורי. "נעלה מכל ספק הוא כי התפקיד של [אישיות משפטית בכירה בשירות הציבורי] הוא תפקיד בעל עוצמה שלטונית רבה, ולפיכך מי שממלא אותו הינו בגדר איש ציבור המצוי במוקד של התעניינות ציבורית לגיטימית", קבע השופט. במקרה זה, צוין, אין מדובר בפרסומים שניתן לסווגם כעוסקים בדברי רכילות גרידא או בעניינים שהם במובהק בתחום צנעת הפרט. התלונה עוסקת מחד גיסא בשותפות עקיפה במעשה סחיטה באיומים, ומאידך גיסא במעשה שנעשה בקונטקסט פרטי, וכאשר נטען כי איש ציבור היה שותף לביצוע מעשה כזה יש תועלת חברתית ברורה בפרסום.

השופט דחה את טענת התובעים בדבר הסתתרות כביכול של עיתונאי אחר חיסיון עיתונאי-מקור, בדיוק כשם שעורך דין שנמנע מלגלות פרטים החוסים תחת חיסיון עורך דין-לקוח אינו בגדר "מסתתר" אחר חיסיון זה. אמנם, הבהיר השופט, חיסיון עיתונאי-מקור הוא חיסיון יחסי ובית המשפט מוסמך להסירו, אולם אין בכך כדי לשנות את העיקרון שלפיו אין מקום לבוא בטרוניה על עיתונאי שאינו חושף מיוזמתו את מקורותיו או להסיק מכך מסקנות לחובתו. השופט הוסיף כי לא זו בלבד שבאי גילוי יזום של זהות המקור אין משום רשלנות עיתונאית כלשהי, אלא שלמעשה בדיוק ההיפך הוא הנכון – עיתונאי החושף את זהותו של המקור הוא הוא העיתונאי הפועל באופן רשלני, העשוי בין השאר לגבש נגדו עילת תביעה בנזיקין.

עוד נדחתה טענת התובעים בדבר היעדר מקצועיות של הנתבעים, שכן התובעים לא הבהירו מהי התשתית הראייתית לטענותיהם באשר לדרך ההתנהלות הנדרשת מ"עיתונאי מקצועי" בעת דיווח אודות הגשת תלונה במשטרה. השופט אבינור הבהיר בעניין זה כי ספק אם טענות אלה עולות בקנה אחד עם השכל הישר. "מדובר לכאורה בדרישות בלתי מציאותיות, בפרט כשהן מופנות לעיתונאים שאינם רשות חוקרת ואינם בעלי סמכויות חקירה, העלולות לסכל מדעיקרא כל אפשרות לדיווח עיתונאי על הגשתן של תלונות במשטרה; וזאת בניגוד למגמת הפסיקה", סיכם השופט. "על פי הראיות שהובאו לפניי, הוכח כי הנתבעים פעלו בתום לב וכי הפרסומים היו תוצר של עבודה עיתונאית אחראית. יתר על כן, אין מקום לקבל את הטענות שהעלו התובעים על מנת לשלול את התקיימות היסודות הנ"ל, לרבות בטענותיהם אודות 'הסתתרות' הנתבעים או מי מהם אחר חיסיון עיתונאי-מקור, או סברותיהם אודות הנדרש מעיתונאי מקצועי בטרם פרסום ידיעה על הגשת תלונה במשטרה".

 

ת"א 794-03-09

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

העליון בדיון נוסף: אילנה דיין לא תפצה את סרן ר' בגין כתבת התחקיר בעובדה

 

ביהמ"ש: הטור של לפיד על החייל חננאל דיין חוסה תחת הגנת עיתונות אחראית

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.