אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > מקומון יפצה בעלי תחנת מוניות על כתבה שטענה כי הם פוגעים כלכלית בנהגים

צילום: Getty images Israel

מקומון יפצה בעלי תחנת מוניות על כתבה שטענה כי הם פוגעים כלכלית בנהגים


04.02.2016 | עו"ד לילך דניאל

בכתבה נטען כי חברי התחנה משפילים ומבזים את הנהגים, לוקחים לעצמם את הנסיעות הרווחיות ומביאים את נהגי המוניות האחרים לפת לחם. ביהמ"ש קבע כי אין בעובדה שהכתבה פרסמה מכתב אנונימי כדי ליטול מתוכו את עוקץ לשון הרע, וכי לא עומדת לעיתון הגנת אמת בפרסום או הגנת העיתונות האחראית משלא נעשה מאמץ לבדוק את נכונות הדברים

 

בית משפט השלום קיבל חלקית תביעת לשון הרע שהגישה תחנת מוניות באשדוד ובעליה, נגד מקומון שפרסם כתבה בה נטען כי הם משפילים ומבזים את נהגי התחנה המצויים בקשיים כלכליים ניכרים. השופטת אורנה סנדלר איתן קבעה כי אין לקבל את טענת העיתון לפיה כל שנעשה היה לפרסם מכתב אנונימי, שכן אין באנונימיות של המכתב כדי ליטול מתוכו את עוקץ לשון הרע, וכי לא עומדת לעיתון הגנת אמת בפרסום או הגנת העיתונות האחראית משלא נעשה מאמץ לבדוק את נכונות הדברים. עוד קיבל בית המשפט את טענת התובעים לפיה הפרסום חיבל בתדמית השוויונית של התחנה עליה עמלו ממניעים עסקיים, באופן שגרם לכך שפחות נהגים ביקשו להצטרף לתחנה.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

במרכזה של התביעה עומדת כתבה שפורסמה בשבועון היי קיו פלוס בדצמבר 2011, שלטענת התובעים פורסמה לאחר שהם פסקו לפרסם מודעות בשבועון. בכתב התביעה פירטו התובעים עשרה ציטוטים העולים לטענתם כדי לשן הרע, ובכלל זה ציטוט מעמוד השער של הגיליון שנוסחו: "נהגי מוניות קניון אשדוד: 'בזים לנו. אנחנו על סף התמוטטות נפשית וכלכלית'". בכותרת המשנה של הכתבה נכתב כי הנהגים טוענים שהם אינם מצליחים לפרנס את ילדיהם בכבוד, כי הם מצויים על סף עוני וכי יחסם של הסדרנים כלפיהם מחפיר. גם בכתבה לגופה נטען כי הנהגים מצויים במצב קשה ועל סף התמוטטות כלכלית, וכי התחנה משפילה ומזניחה אותם. בצד הכתבה פורסמה כביכול תגובתו של מנכ"ל התובעת תחת הכותרת "איני מבין את תלונת הנהגים", אלא שלמעשה אין חולק כי מדובר במנכ"לה של תחנה מתחרה ולא של התובעת. התובעים טענו כי הפרסום רצוף שקרים וסיפורי מעשיות המציגים אותם באור קשה, תוך ייחוס מעשים משפילים ומבזים, ותוך פגיעה בשמם הטוב ובפרנסתם. עוד סברו כי הפרסום בוצע מתוך נקמנות וללא שנערכה בדיקה ראויה כלשהי, תוך שהוא נשען לכאורה על מקורות אנונימיים.

הנתבעות, החברה המוציאה לאור את השבועון, המנכ"לית ועורכת השבועון, טענו בכתב ההגנה כי התביעה היא חלק מקשר שקשרו התובעים יחד כדי לפגוע בנתבעות או  או להזיק להן, וזאת משיקולים זרים ופוגעניים, בחוסר תום לב, בדרך בלתי מקובלת, בערמה ובתחבולה. הנתבעות לא הכחישו את עצם הפרסום, אולם טענו כי לא ניתן ללמוד מהכתבה על זהותם של חברי התחנה התובעים, ועל כן אין הם רשאים לתבוע בגינו. כן נטען כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע כלל, וכי מכל מקום אינו מהווה לשון הרע כלפי התובעים, שכן הנפגעים הפוטנציאליים מהפרסום הם קבוצה כללית של כל נהגי התחנה, בעיקר השכירים, ולא חברי התחנה התובעים.

השופטת אורנה סנדלר איתן קיבלה את התביעה וקבעה כי יש לראות בכלל הציטוטים מושא התביעה פרסום אחד, ולא עשרה פרסומים כפי שטענו התובעים. זאת, שכן הציטוטים מהווים חלק מאותה כתבה שפורסמה בגיליון מסוים של העיתון ולכן מדובר באותו אקט של "פרסום" אליו מתייחס סעיף 1 לחוק.

השופטת דחתה את טענת הנתבעות כי לא ניתן לזהות את התובעים מתוך הכתבה וציינה כי הפרסום התייחס לבעלי תחנת המוניות התובעת ולא לתחנת מוניות כלשהי, וככל שהיה לקורא הכתבה ספק כלשהו בנוגע לאיזו תחנת מוניות מדובר באה תגובתו של המנכ"ל, שבה נמנו תחנות מוניות אחרות בעיר והסירה ספק זה. כמו כן, הפרסום התייחס אמנם לטענות נהגי המוניות השכירים ונוסח כציטוט מכתב אנונימי שנשלח מטעמם, אך טענות אלה הופנו כולן כנגד בעלי המניות בתחנה וכנגד מנהליה. יתר על כן, הטענה כי לא ניתן לזהות את התובעים בכתבה מהווה טענה כבושה שלא הועלתה על ידי הנתבעות במכתב התשובה שנשלח מטעמן למכתב ההתראה שנשלח מטעם התובעים,  כשלדעת השופטת, כבישת הטענה מלמדת על "רצינותה" ומובילה אף היא למסקנה כי יש לדחות טענה זו של הנתבעות.

לגופו של עניין קבעה השופטת כי חברי תחנת המוניות מוצגים בפרסום כמי שמשפילים את הנהגים, בזים להם, לוקחים לעצמם את הנסיעות הרווחיות ביותר, מעניקים לעצמם מתנות על חשבון התחנה, והכל תוך שהם מביאים את נהגי המוניות האחרים לפת לחם. לפיכך, מדובר בדברים שפרסומם עלול לעשות את התובעים "מטרה לשנאה" ואף לפגוע בעסקם ובמשלח ידם. בנוסף, אין לקבל את טענת הנתבעות כי כל שעשו היה לפרסם מכתב אנונימי, שכן אין באנונימיות של המכתב כדי ליטול מתוכו את עוקץ לשון הרע. לדעת השופטת, קורא העיתון נחשף לתוכן הדברים, ולכן הצגתם "בעילום שם" אינה מפחיתה מהדיבה הגלומה בהם, ודאי שעה שציטוט המכתב תואר בכתבה כ"פנייה מצמררת ונוגעת לב [ה]מבהירה שהמצב בכי רע", ללא כל הטלת ספק בתוכנו.

השופטת הוסיפה כי לא עומדת לנתבעים הגנת "אמת בפרסום". זאת, שכן מנכ"לית העיתון הודתה בעדותה כי היא אינה יודעת את העובדות לאשורן, ומעדותה אף עלה כי לא נעשה על ידה או על ידי מי מטעמה מאמץ סביר על מנת לבדוק עובדות אלו. בהמשך, הודתה אף שלא בדקה את נכונות הטענות המופיעות במכתב האנונימי, ולא הצליבה את המידע המופיע בו עם מקורות נוספים. אף העורכת הצהירה כי לא בדקה את תוכנה של הכתבה אלא רק ערכה אותה, בעיקר מבחינה לשונית. מנגד, עמדה עדותו של אחד התובעים שלא נסתרה, ממנה עלתה תמונה הפוכה לחלוטין מזו שתוארה בכתבה. עוד הדגיש התובע בעדותו כי לא זו בלבד שהפרסום אינו נכון, אלא שהוא סותר חזיתית את התדמית השוויונית עליה עמלו מנהלי התחנה ממניע עסקי.

השופטת התייחסה לעניין התגובה מטעם התובעים וקבעה כי גם אם ניתן להניח לטובת הנתבעות שניסיון בודד לקבל את תגובת התובעים אכן נעשה, אין די בו כדי להוות "אמצעי סביר להיווכח אם [הפרסום] אמת הוא אם לא", כלשון סעיף 16(ב)(2) סיפא לחוק. עוד שלל בית המשפט את "הגנת העיתונות האחראית" לפי סעיף 15(2) לחוק, כפי שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון בעניין אילנה דיין. בעניין זה, ציינה השופטת סנדלר איתן כי חובתו של המפרסם לאמת את העובדות טרם הפרסום ולהסתמך על מקורות מהימנים ורציניים, וכן לקבל את התייחסותו של הנפגע הפוטנציאלי מן הפרסום. מנגד, לא מצא בית המשפט כי הפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", כאמור בסעיף 7א(ג) לחוק.

בקביעת הפיצוי ציינה השופטת כי התובעים לא הביאו ראיות לנזקים ממוניים כלשהם שנגרמו להם כתוצאה מהפרסום. עם זאת, התובע 2 העיד על גבי דוכן העדים אודות הפגיעה שחשו התובעים, שהתהלכו חודשים לאחר מכן "כאריסים בעיר" וכי הפרסום חיבל בתדמית השוויונית של התחנה באופן שגרם לכך שפחות נהגים ביקשו להצטרף אליה. לפיכך, סכום הפיצוי שנפסק עמד על 16 אלף שקל לכל אחד מהתובעים, ובסך הכל 64 אלף שקל.

 

ת"א 57301-01-12

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.