אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > בימ"ש השלום: העמדה לדין של עיתונאים בגין קבלה והחזקת מסמכים היא אבסורד

השופט שמאי בקר. צילום: אתר בתי המשפט

בימ"ש השלום: העמדה לדין של עיתונאים בגין קבלה והחזקת מסמכים היא אבסורד


28.01.2016 | עו"ד לילך דניאל

עיתונאית שפרסמה מכתבים אישיים שנגנבו ממנכ"ל משרד הרווחה זוכתה מעבירת החזקת נכס גנוב. ביהמ"ש הדגיש כי אין מדובר ב"הנחת סלב" אלא באינטרס ציבורי מובהק, שכן עיתונאים הם "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", ואם מתגלגלת לפתחם "עצם דשנה", שחשיפתה תשרת את הכלל, אין לדקדק ולחקור מנין וכיצד הגיעה אליהם

בית משפט השלום הכריע את דינה של עיתונאית שעל פי הנטען פרסמה מכתבים אישיים שנגנבו ממנכ"ל משרד הרווחה באתר האינטרנט שלה ואיימה שתגרום לפיטוריו על רקע החלטה להוציא את ילדיה ממשמורתה. בתוך כך, נקבעו מספר קביעות עקרוניות בנוגע לעבירות שבמחלוקת, ובכלל זאת כי אמירה לעובד ציבור לפיה פלוני יגרום לפיטוריו אינה מהווה בהכרח "איום" במשמעותו הפלילית, וכי ככלל יש להחיל דין מיוחד על עיתונאים ולא להעמידם לדין בהקשר לקבלת והחזקת מסמכים שיש אינטרס ציבורי בפרסומם. בסופו של דבר זוכתה הנאשמת מעבירת האיומים והחזקת נכס גנוב, אולם הורשעה בפגיעה בפרטיות לאחר שנקבע כי מצטיירת תמונה של מעקב והתחקות בלתי נסבלת אחר עובד ציבור ממניעים אישיים, תוך חדירה פלילית לפרטיותו אגב גניבת מכתבים אישיים שלו.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום שייחס לה עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב, פגיעה בפרטיות ואיומים. על פי עובדות כתב האישום, הנאשמת היא עיתונאית המחזיקה ומנהלת אתר אינטרנט משלה בו היא מבקרת את התנהלות גורמי הרווחה בישראל. בין השנים 2010-2014 התנהלו הליכים משפטיים בין הנאשמת למשרד העבודה והרווחה, על רקע החלטת גורמי הסעד להוציא את ילדיה ממשמורתה.

באחד הימים, נפגשה הנאשמת עם מנכ"ל משרד העבודה והרווחה (המתלונן) ועם פקידת הסעד שטיפלה בעניינה על מנת לגרום להם להחזיר את ילדיה לחזקתה, אולם ללא הואיל. לאחר מכן, במועד שאינו ידוע, נגנבו מכתבים פרטיים שנשלחו בדואר והיו מיועדים למתלונן, בהם החזיקה הנאשמת על פי הנטען. בהמשך, פרסמה הנאשמת באתר האינטרנט שלה צילום דפי חשבון ותוכן מכתב המתייחס לדוחות חניה של המתלונן, ללא רשות מאת המתלונן או מאת כותב המכתב, וזאת מתוך כוונה לגרום לו לשנות את ההחלטה בעניין המשמורת. עוד נטען, כי במהלך דיון בפייסבוק, איימה הנאשמת על המתלונן כי תגרום לפיטוריו ממשרד הרווחה.

הנאשמת הודתה בקיום הפגישה עם מנכ"ל משרד העבודה והרווחה אך טענה כי זו נגעה רק למשמורת על ילדיה ולא הייתה במסגרת משלח ידה כעיתונאית. עוד טענה כי מעולם לא נמצאו בחזקתה מסמכים או דוחות הקשורים למתלונן, לרבות המכתבים הגנובים. הנאשמת הודתה כי באתרה אכן פורסם צילום דפי החשבון ותוכן המכתב הנטען, אולם לדבריה הדבר נעשה על ידי אחר ולא על ידה. עוד הוסיפה הנאשמת כי היא עיתונאית ולכן כל מידע המגיע אליה חוסה תחת חיסיון עיתונאי. בנוסף, הכחישה הנאשמת לחלוטין כי היא איימה על המתלונן.

איום כללי ומרומז מהצד הלא פלילי של הגבול

השופט שמאי בקר זיכה את הנאשמת מעבירות האיומים והחזקת נכס החשוד כגנוב, ומנגד הרשיע אותה בביצוע עבירה של פגיעה בפרטיות. בפתח הדברים בחן בית המשפט את עבירת האיומים שיוחסה לנאשמת, וקבע כי קיימים מספר טעמים התומכים במסקנה לפיה יש לזכותה מעבירה זו., בהם העובדה כי היא לא נקטה באיום "קלאסי" בנוסח "אם לא תעשה כך וכך, אז יאונה לך כך או אחרת", אלא דובר באמירה בעלמא שלפיה לא משנה אם המתלונן יגיע עמה לעמק השווה – בכל מקרה היא תגרום לפיטוריו ממשרד הרווחה. לפיכך, סבר השופט כי מדובר באיום מרומז בלבד, אם בכלל, אשר לדעת השופט מצוי מהצד הלא פלילי של קו הגבול. עוד סבר השופט כי האיום כלפי עובד ציבור כי פלוני יגרום לפיטוריו ממשרדו לא תמיד יהווה איום במשמעותו הפלילית, שכן אם פלוני נוקט בהליך משפטי חוקי נגד אותו עובד ציבור וההליך אכן מוביל לפיטוריו – הרי שאין בכך משום איום לא חוקי. במקרה זה, הנאשמת אכן פנתה בתלונה לנציב תלונות הציבור נגד המתלונן ותלונתה אף התקבלה, ולכן ניתן להניח קיומו של ספק כי לכך כיוונה.

כן הוסיף השופט כי ככל שעובד הציבור המאוים לכאורה נמצא בדרג גבוה יותר, הרי שבית המשפט ייטה פחות לפגוע בחופש הביטוי של "צרכני" אותו המשרד. לשיטתו, במקרה של מנכ"ל משרד ממשלתי, שהוא שני רק לשר באותו משרד, מצופה כי עורו יהא עבה יותר, דק ופגיע פחות, מזה של העובד הסוציאלי הנמצא בשטח, החשוף הרבה יותר למוראות ולאיומי אותם ה"צרכנים". זאת, קל וחומר מקום בו המתלונן במקרה זה הוא שירד ל"זירת ההתגוששות" בכך שבחר להגיב לפוסט של הנאשמת ובכך לפתוח בהתנצחות בינו לבינה, כצרכנית המשרד שבראשו הוא עומד. לצד זאת הובהר, כי אין משמעות הדברים ש"מגיע" לאותו מנכ"ל להתקל באיומים לכאורה או אף בלשון גסה וולגרית המופנית כלפיו.

גם מבחינה משפטית גרידא סבר השופט בקר כי גם אם אכן דובר בתגובה שתוכנה מהווה איום, הרי שהאיום לא היה מופנה כלפי המתלונן אלא הועלה בתגובה שכתבה הנאשמת לגולשת אחרת. לפיכך, אף שאיום המושמע ביחס לפגיעה בצד שלישי יכול להוות איום, לא ניתן להניח כי קיימת זיקת עניין בין אותה גולשת שלה הגיבה הנאשמת לבין המתלונן. בנוסף, הנאשמת לא איימה ברצח או בפגיעה פיזית במתלונן, כך שלא ניתן לומר כי תגובתה מהווה איום גם באופן עצמאי ובמנותק מכל זיקת עניין של הקוראים. מכל מקום, נקבע, ככל שדובר באיום מרומז וקלוש הרי שהוא נולד במידה רבה כתוצאה מהתנהלותו של המתלונן, אשר בחר להתגושש בפייסבוק מול הנאשמת.

לכלל הנימוקים לעיל, הוסיף השופט את העובדה שהנאשמת לא הוזהרה ולא נחקרה במשטרה אודות ביצוע עבירת האיומים – מחדל שאין חולק כי יש בו כדי לפגוע בזכויותיה של הנאשמת וגם הוא מטה את הכף לטובתה. לאור האמור, זיכה בית המשפט את הנאשמת מעבירת האיומים.

עננה קטנטנה של חשד

בכל הנוגע לעבירת הנכס הגנוב ציין השופט בקר כי אין מחלוקת שהמסמכים המקוריים שנגנבו לכאורה מהמתלונן לא נמצאו אצל הנאשמת אחרי חיפוש שנערך אצלה, וכי הוכח שאליה הגיעו עותקים בלבד. בעניין זה, סבר השופט כי הרציונל הקושר בין הגנב המקורי לבין מי שמחזיק בפירות המעשה הפלילי אינו ישים מבחינה הגיונית ביחס להעתקים של אותו נכס ומשכך ספק אם ניתן לראות בנאשמת כ"מחזיקה" לעניין עבירה זו. יתר על כן, גם בהנחה שמדובר באבחנה מלאכותית, הרי שבכל זאת אין מקום להרשיע את הנאשמת בהחזקת נכס החשוד כגנוב מטעמי מדיניות משפטית בגינם יש להחיל דין מיוחד על עיתונאים. בית המשפט הדגיש כי אין מדובר ב"הנחת סלב" אלא באינטרס ציבורי מובהק, שכן העיתונאים הם "כלבי השמירה של הדמוקרטיה" וככאלה אם מתגלגלת לפתחם "עצם דשנה" שחשיפתה תשרת את הכלל ואת האינטרס הציבורי – הרי שהדעת נותנת שאין לדקדק, לחקור או לחפור מנין וכיצד הגיעה אליהם. עוד הזכיר השופט כי במהלך השנים נחשפו לא מעט פרשיות בעקבות מסמכים שהגיעו לידי עיתונאים חושפי שחיתות בדרך לא דרך, ולכן העמדה לדין פלילי של עיתונאי נוכח העננה הקטנטנה שמרחפת מעל סוגיית דרך הגעת המסמך לידיו היא אבסורד, וככלל לא נכון ולא ראוי יהיה לשאול עיתונאי מנין הגיע לידיו מסמך פלוני או אלמוני. במקרה דנן, לא נסתרה טענת הנאשמת לפיה המסמכים הגיעו לידה בכובעה כעיתונאית ולכן יש לשוב לכלל הגורס הימנעות מהעמדה לדין בכגון דא ולזכות את הנאשמת מעבירה זו.

עם זאת, השופט בקר הרשיע את הנאשמת בעבירה של פגיעה בפרטיות. בעניין זה נקבע כי ספק רב אם הפרסומים מושא ההליך היו רואים אור לו היה המתלונן נענה לכל בקשותיה של הנאשמת, וכי נראה כי היא פעלה בערבוביה בין תפקידה כעיתונאית לבין היותה אדם פרטי. עם זאת, קבע השופט כי ענין זה שייך יותר לתחום האתיקה של העיתונות ולא להליך הפלילי, וכי אם הפרסומים חוקיים הרי שאין כל משקל לשאלה באיזה כובע של הנאשמת הם פורסמו. לגופו של עניין קבע השופט כי לא יכולה להיות מחלוקת שפרסום מכתבים אישיים מהווים פגיעה בפרטיותו של אדם, בהתאם לסעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות המגדיר פגיעה בפרטיות כ"העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב". משכך, ברי כי הנאשמת לא רק העתיקה תוכן של מכתב שלא נועד לפרסום, אלא שגם השתמשה בו על דרך פרסומו באתר האינטרנט שלה.

בהמשך, דחה בית המשפט את טענות ההגנה שהעלתה הנאשמת, וקבע כי לא רק שלא היה ענין לציבור בדוחות החניה של המתלונן, אלא שגם לו היה עניין כזה אין בו כדי להצדיק חיטוט במכתביו הפרטיים של איש ופרסומם, ובכלל זה מנכ"ל משרד העבודה והרווחה. עוד הוסיף השופט בקר כי יותר מאשר תמונה של אדם "מושחת", מצטיירת תמונה של מעקב והתחקות בלתי נסבלת אחר עובד ציבור ממניעים אישיים, תוך חדירה פלילית לפרטיותו אגב גניבת מכתבים אישיים שלו  על מנת "לגרד" ולהעלות מן האוב שלדים בכדי לבוא עמו חשבון. לפיכך, גם אם הנאשמת לא גנבה בפועל את אותם מכתבים, הרי שהשימוש בפירות הבאושים של אותה גניבה מהווה עבירה פלילית על פי חוק. בשולי הדברים הביע השופט את התרשמותו מהמתלונן, אשר על אף שאינו משמש עוד כמנכ"ל המשרד הגיע להעיד בבית המשפט תוך סיכון שמו הטוב וחרף העובדה שידע כי הדבר יהיה כרוך בקשיים עבורו. מנגד, הביע השופט תרעומת על איזוקה של הנאשמת שלא לצורך במהלך החיפוש שנערך בביתה, וקבע כי הדבר יבוא לידי ביטוי בגזירת העונש בהמשך.

 

ת"פ 54376-12-14

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

לא הולך לכלא: העיתונאי אורי בלאו הורשע בהחזקת ידיעות סודיות

 

הסדר טיעון לאורי בלאו: ירצה ארבעה חודשי עבודות שירות

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה