אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > "ערוץ האופנה" ישלם חוב של למעלה מ-10 מיליון שקל לחברה שסיפקה לו שירותי תוכן

צילום: Getty images Israel

"ערוץ האופנה" ישלם חוב של למעלה מ-10 מיליון שקל לחברה שסיפקה לו שירותי תוכן


27.01.2016 | עו"ד לילך דניאל

לטענת התובעת, העוסקת בניהול והפצה של תוכן דיגיטלי, אף שהיא הסכימה בעבר לפריסת חוב כספי, שבה החברה המנהלת את הערוץ ליצור חובות חדשים תוך הפרה יסודית של ההסכם ביניהן. ביהמ"ש דחה את הטענה לפיה הצדדים הגיעו להסכם מחייב בעל פה בדבר סילוק החוב וקבע כי לא הוצבה תשתית ראייתית ללמד על הסכמות שיאפשרו לנתבעת שלא לשלם במועדים שנקבעו בכתב

בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של חברה ישראלית העוסקת בניהול והפצה של תוכן דיגיטלי ליצרני תוכן, לתשלום חוב שחבה לה החברה הזרה המפעילה את "ערוץ האופנה" בגין אספקת שירותים בהתאם להסכם מסגרת שנחתם בין הצדדים. בית המשפט דחה את טענת הנתבעים לפיה בפגישה שהתקיימה בווינה שבאוסטריה הגיעו הצדדים להסכם מחייב בעל פה בדבר סילוק החוב, וקבע כי לא הוצבה תשתית ראייתית ללמד על הסכמות חוזיות מחייבות שיאפשרו לנתבעת שלא לשלם במועדים ההסכמיים הכתובים. לפיכך, ומשנקבע כי זכותה של התובעת הייתה לבטל את ההסכם, נקבע כי הערוץ ישלם לתובעת סך של למעלה מ-10 מיליון שקל.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובעת היא חברה ישראלית הנסחרת בבורסת נאסד"ק בניו יורק ועוסקת בניהול והפצה של תוכן דיגיטלי ליצרני תוכן. בשנת 2011 חתמה התובעת על הסכם מסגרת עם הנתבעת, חברה זרה המפעילה ערוץ המשדר תכני אופנה תחת השם המסחרי Fashion TV, להסדרת שירותים שיסופקו על ידי התובעת בהתאם להזמנות שיוצאו מעת לעת.

בבסיס התביעה עומדת טענת התובעת לפיה הנתבעים לא עמדו בתשלומים המתחייבים לפי הסכם המסגרת ולפי חלק מהזמנות שירות שהוצאו, ויצרו חוב כספי תוך הפרה יסודית של מחויבויותיהם. התובעת טענה כי לאחר שהיא נאותה לפנים משורת הדין להסכים לפריסת החוב הכספי שהיה אותה עת, חתמו הצדדים על הסכם פשרה בו הודו הנתבעים בחוב שעמד באותה עת על כ-1.85 מיליון דולר, והתחייבו למסור 18 שיקים חודשיים תוך ויתור מצד התובעת על הריבית ככל שהתשלומים יפרעו כסדרם. לטענת התובעת, למרות שהחוב הנזכר בהסכם הפשרה שולם, הנתבעים שבו ליצור חובות ובנוסף אף ביצעו ניסיונות פסולים לבטל שלא כדין חלק מהזמנות השירות כדי לקבל שירות ממתחרים, תוך העלאת תואנות שווא כנגד השירות שסיפקה התובעת. לפיכך, שלחה התובעת הודעה על ביטול ההסכם והגישה את התביעה דנן, בעילות מתחום דיני החוזים, הנזיקין ועשיית עושר שלא במשפט.

הנתבעים מאידך, טענו כי כל פעולה שנעשתה, לרבות עיכוב בביצוע תשלום זה או אחר, הייתה בתיאום, בידיעה ובהסכמה בין הצדדים. כן טוענים הנתבעים, כי בפגישה שהתקיימה בוינה שבאוסטריה הגיעו הצדדים להסכם מחייב בעל פה בדבר סילוק החוב, אך למחרת היום הופר ההסכם ברגל גסה על ידי התובעת, בין היתר בכך ששידורי הערוץ הופסקו באופן מיידי, חד צדדי ובריוני, ללא הודעה מוקדמת עליה סוכם בפגישה ותוך גרימת נזק רב. בנוסף טוענים הנתבעים כי התובעת לא שידרה את שידורי הערוץ באיכויות הנדרשות חרף התראות רבות, וכי למרות דרישות לא המציאה דוחות ביצוע. לשיטת הנתבעים, התובעת הפרה בחוסר תום לב הן את הסכם המסגרת והן את ההסכם שנכרת בווינה וזאת על מנת לפנות את אפיק השידורים למתחרה של הנתבעת, והתובעת היא שמנסה להתעשר על גבה של הנתבעת.

השופטת תמר אברהמי קיבלה את התביעה וציינה כי אין חולק שלא גובש בווינה הסכם כתוב וכי הנטל להוכיח כי הצדדים הגיעו להסכמות שבעל פה מוטל על הנתבעים הטוענים לכך. לאחר שבחנה את הדברים, הגיעה השופטת למסקנה כי הצדדים לא הגיעו להבנות בפגישה זו, וכי התשתית הראייתית אף תומכת בעמדה המנוגדת, לפיה הפגישה הסתיימה מבלי שהצדדים כרתו הסכם שבעל פה. בעניין זה, צוין כי אין מדובר במקרה שבו צדדים התנהלו מהלך תקופה באורח שיש בו כדי לשקף הבנות שבעל פה ואז אחד הצדדים התנער מאותן הבנות, כי אם במצב בו בסמוך לאחר קיומה של הפגישה התנהל הצד השני (התובעת) באורח שאינו תומך בכך אשר כלל ניתוק הנתבעת משירותי התובעת והתקשרות עם לקוח אחר. בנוסף, לא ברור מה טעם היה לה לתובעת להגיע להסכמות ומיד להפר אותן, שכן קל יותר היה להימנע מהגעה להסכמות. עוד סברה השופטת כי גם הטענה שהתובעת סברה שכך יהיו הדברים "נקיים" יותר וכי מדובר בקנוניה עם המתחרה אינה אלא הערכה שאין לה ראיות להתמך בהן.

משלא בוססה הטענה בעניין גיבושה של הסכמה בפגישה בווינה, שב הדיון למצב העובדתי שאינו שנוי במחלוקת ולפיו הנתבעת לא שילמה לתובעת סכומי כסף בהתאם להסכם המסגרת והזמנות שבוצעו. בעניין זה קבע בית המשפט כי אין בטענות הנתבעים משום מענה לזכות התובעת לבטל את ההתקשרות, ויש גם קושי להסתמך על טענה של פרקטיקה רבת שנים של אי תשלום חשבונות במועד. זאת ועוד, לא הוצבה תשתית ראייתית ללמד על הסכמות חוזיות מחייבות שיאפשרו לנתבעת שלא לשלם לתובעת במועדים ההסכמיים הכתובים ולא עורערה זכותה של התובעת לבטל את ההתקשרות בין הצדדים לאור הפרות חוזרות בעניין התשלומים. עוד צוין כי אין מדובר במקרה ראשון של חובות מצד הנתבעת, כאשר בעבר הגיעו הצדדים להסכם להסדרת חובות בו נטלו על עצמם הנתבעים במפורש לעמוד מעתה בתשלומים כסדרם. לאור האמור, נקבע כי התובעת הייתה זכאית לבטל את ההתקשרות בין הצדדים על רקע מחדלי הנתבעים בעניין התשלום, ובוודאי לאחר שנתנה לנתבעים התראה ובתוך תקופת ההתראה ההפרות לא רופאו וגם לא שולמה מקדמה של ממש לגבי החוב.

השופטת אברהמי קבעה עוד כי תוכנו של הסכם המסגרת אינו תומך בטענה כי הנתבע 2, בעל מניות ומנהל בנתבעת, היה צד ישיר להתקשרות. צוין כי איש מעדי התובעת לא נכח בכריתת ההסכם ואינו יכול להעיד על כך, מה גם שמי שניסח את הסכם המסגרת היו פרקליטים מטעם התובעת ולו היה הנתבע בעל חבות חוזית אישית בכל הנוגע למכלול הסכם המסגרת והזמנות השירות היה על הדבר לבוא לידי ביטוי ברור במסמך. מנגד, ציין בית המשפט כי מעיון במסמך ובראיות נראה כי הנתבע נטל על עצמו מחויבות אישית בנוגע לתשלום השיקים לשם הסדרת חוב העבר של הנתבעת. יחד עם זאת, לא נמצא כי יש בנוסחו של הסכם הפשרה משום נטילה בעקיפין, על שכמו של הנתבע, של כל מחויבויות הנתבעת לפי הסכם המסגרת באופן שהופך את הנתבע כצד באופן אישי לאותו הסכם.

 

ת"א 13973-02-14

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.