אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > נדחה ערעור מורשע באונס: המתלוננת שוכנעה להסכים, אך לא מדובר בהסכמה חופשית

ביהמ"ש העליון. צילום: שפרה לויתן

נדחה ערעור מורשע באונס: המתלוננת שוכנעה להסכים, אך לא מדובר בהסכמה חופשית


27.01.2016 | עו"ד נעמה זינגר

ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של אדם שהורשע באונס בת זוגו לשעבר ונידון ל-7 שנות מאסר, וקבע כי אף בהנחה שאכן המערער "שכנע" את המתלוננת לבסוף להסכים, הרי שלא הייתה זו אלא כניעה ליחסי מין תחת משטר אימה, אלימות ואיומים, ולפיכך אין מדובר בהסכמה אמיתית, ובוודאי שלא הסכמה חופשית

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מורשע בביצוע עבירות אינוס כלפי בת זוגו לשעבר, כנגד הרשעתו וגזר הדין שבו נידון ל-7 שנות מאסר. נקבע כי לא הוכחה הסכמתה של המתלוננת לקיום המעשים המיניים וכי גם בהינתן שהמערער "שכנע" אותה להסכים להם- לא מדובר בהסכמה חופשית, נוכח איומי המערער כי ייפגע בה באם לא תענה לבקשתו. כן נדחה הערעור כנגד גזר הדין.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

נגד הנאשם, נתין אריתריאה, הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו בין היתר ביצוע עבירות של אינוס בת זוג, תקיפה ואיומים. על פי עובדות כתב האישום, במהלך תקופת מגוריהם המשותפים, נהג המערער להכות את המתלוננת בכל פעם שסבר ששוחחה עם גברים אחרים, וכן המערער איתה יחסי מין בניגוד לרצונה במספר רב של הזדמנויות, תוך שהוא מכה אותה ומאיים עליה שיהרוג אותה אם תסרב. עוד תואר בכתב האישום כי משהודיעה המתלוננת למערער על רצונה להיפרד ממנו, סירב האחרון לעזוב את הבית ומאותו מועד איים עליה כי יהרוג אותה אם תיפרד ממנו, ובהמשך אף איים שיהרוג אותה כשם שחברתה נרצחה בידי בן זוגה. בפרט תוארו בכתב האישום אירועי יום מעצרו של המערער, שבו חיפש את המתלוננת ומשלא מצא אותה, התקשר לחברתה ואיים כי ישבור את כל הכלים בבית ויהרוג את המתלוננת.  נוכח האמור, התקשרה החברה לידיד אחר אשר התקשר למערער ודרש ממנו להפסיק את שבירת החפצים באיום כי יזמין משטרה. בתגובה, אמר המערער כי עוד קודם לבוא המשטרה, הוא ידקור את המתלוננת ויהרוג אותה. על פי המתואר, בהגיע השוטרים לדירה נכנס המערער אל הבית והמשיך לשבור חפצים. נוכח התנגדות המערער לכניסת השוטרים אל הבית, הם נאלצו לפרוץ לתוך הבית ולהשתלט על המערער בכוח.

בית המשפט המחוזי במותב תלתא הרשיע בפסק דינו את המערער בעבירות הנזכרות לעיל וקבע כי עדותה של המתלוננת בנוגע לאלימות ולאיומים הייתה ברורה ועקבית עם הודעותיה במשטרה לפיהן המערער קינא לה באובססיביות, נהג כלפיה באלימות ואיים עליה שיהרוג אותה. באשר לעבירת האינוס ציין בית המשפט כי עדות המתלוננת בפני בית המשפט הייתה מתחמקת ולא עקבית. המתלוננת שינתה שוב ושוב את גרסתה ובעוד שבהודעותיה במשטרה טענה כי המערער כפה עליה יחסי מין נגד רצונה, תוך איומים ואלימות, במשפט העידה תחילה כי סירבה ליחסי המין אולם המערער שכנע אותה ולבסוף התרצתה. אחר כך שבה והעידה כי המערער היכה אותה ואיים עליה ברצח אם לא תקיים עמו יחסי מין. אולם, נקבע כי יש להעדיף את גרסתה של המתלוננת במשטרה שכן ה"הסכמה" שהציגה בעדותה במשפט – לאו הסכמה היא. המחוזי קבע כי אמינות גרסתה של המתלוננת במשטרה עלתה מכך שהודעותיה התמקדו בעיקר בתיאור פחדה ממנו. בהמשך לאמור, דחה בית המשפט את גרסת המערער, אשר הכחיש כמעט את כל המיוחס לו, וקבע כי אין לקבל את התמונה האידילית שניסה המערער לצייר, לפיה מעולם לא איים על המערערת, לא תקף אותה וקיים עמה יחסי מין אך בהסכמתה. נוכח הרשעתו כאמור נידון המערער ל-7 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

השופט מני מזוז דחה את הערעור וציין כי מחלוקת הצדדים נוגעת לרכיב העדר הסכמה חופשית ולרכיב מודעות הנאשם להיעדר ההסכמה. בהתייחס לרכיב ההסכמה קבע השופט כי בדין העדיף בית המשפט קמא את הגרסה ההחלטית בדבר אי הסכמה שמסרה המתלוננת במשטרה ובחלק מעדותה במשפט. נקבע כי ההסכמה ליחסי המין או היעדרה נלמדים ממכלול הנסיבות האופפות את המעשה המיני, לרבות הרקע למעשה המיני והדינמיקה בין המתלוננת לנאשם. במקרה זה אין מחלוקת באשר לתמונת האלימות והאיומים אשר שלטו במערכת היחסים בין המתלוננת למערער, בפרט כשהמערער לא ערער על הרשעתו בעבירות בגין מעשים אלה. כן צוין כי גם עדות המתלוננת בכל הנוגע לאיומים ולאלימות הייתה החלטית ועקבית ואף נמצאו לה חיזוקים חיצוניים בעדויות חבריה ובהתנהגות המערער והמתלוננת.

השופט הבהיר כי אף בהנחה שאכן המערער "שכנע" את המתלוננת לבסוף להסכים, הרי שלא הייתה זו אלא כניעה ליחסי מין תחת משטר אימה, אלימות ואיומים, ולפיכך אין מדובר בהסכמה אמיתית, ובוודאי שלא הסכמה חופשית. בעניין זה צוינה פסיקת בית המשפט לפיה האלימות הננקטת כלפי האישה ואיומים לפגוע בה מגבילים ואף שוללים את יכולת הבחירה שלה ואת האוטונומיה שלה לסרב ליחסי המין. על כן, נקבע כי תיאורי השכנוע שהובילו לבסוף להסכמה, בהם פתחה המתלוננת את עדותה במשפט, אינם משכנעים, ובצדק נדחו על ידי בית המשפט, שכן בתיאורים אלה נעלמו לפתע כלא היו המכות והאיומים ברצח אם לא תקיים עמו יחסי מין. לאור האמור, ומשלא התקיימה במקרה דנן הדרישה להסכמה חופשית לקיום יחסי המין, קם היסוד העובדתי של עבירת האינוס.

באשר ליסוד הנפשי נקבע כי מודעות המערער להיעדר הסכמתה החופשית של המתלוננת הוכחה מנסיבות העניין. כך נקבע כי הוא היה מודע לאלימות הפיזית שהפעיל כלפי המתלוננת, כמו גם לאיומיו החוזרים כי ירצח אותה אם לא תקיים עמו יחסי מין, ושמע את סירובה החוזר ונשנה במענה לדרישותיו.

בית המשפט דחה גם את הערעור הנוגע לגזר הדין וקבע כי במכלול הנסיבות, אין לומר שהעונש שהושת על המערער חורג לחומרה מרף הענישה המקובל בעבירות שבהן הורשע.

 

ע"פ 7212/14

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

זיכוי מאונס ב"חילופי זוגות": סקס ראשון בהסכמה, השני – טעות במצב דברים

 

פיצוי לגבר שהואשם ב"אונס אפור" במסגרת ויכוח בפייסבוק על המרכז לאמנות הפיתוי

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה