אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > המחוזי: לא ניתן להגיש ייצוגית נגד מוסד להשכלה גבוהה בנוגע לגביית דמי רישום

צילום: Getty images Israel

המחוזי: לא ניתן להגיש ייצוגית נגד מוסד להשכלה גבוהה בנוגע לגביית דמי רישום


25.01.2016 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש דחה בקשה לייצוגית בטענה לגביית יתר של דמי רישום באמצעות "ערכת ההרשמה", וקבע כי מכירת ערכת הרשמה נלווית לפעילותה המקצועית של האוניברסיטה ומהווה חלק בלתי נפרד מפעילותה בתחום הקניית ידע אקדמי. לכן, הגדרתה של האוניברסיטה בהקשר זה כ"עוסק" אינה תואמת את תכלית חוק הגנת הצרכן שעניינה הגנה על לקוח חלש מפני עסק חזק

בית המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד אוניברסיטת בן גוריון, בטענה לגביית יתר של דמי רישום במסגרת חיוב שכותרתו "ערכת הרשמה". השופט גד גדעון קבע כי מכירת ערכת הרשמה אמנם אינה מהווה את עיקר פעילותה המקצועית של האוניברסיטה, אולם היא נלווית לה ומהווה חלק בלתי נפרד מפעילותה בתחום הקניית ידע אקדמי ולכן הגדרתה של האוניברסיטה בהקשר זה כ"עוסק" אינה תואמת את התכלית של חוק הגנת הצרכן שעניינה הגנה על לקוח חלש מפני עסק חזק. משכך, קבע בית המשפט כי המקרה אינו נופל תחת הקטגוריה של תביעה נגד "עוסק" ועל כן אינו נמנה עם הנושאים בגינם ניתן להגיש תביעה ייצוגית.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

עניין דמי הרישום שגובה אוניברסיטת בן גוריון מהמבקשים להגיד מועמדותם ללימודים אקדמיים במסגרתה הוסדר במסגרת הוראת סעיף 10 לחוק זכויות הסטודנט, הקובע כי "הרישום ללימודים יהיה תמורת דמי רישום אחידים" וכי הסכום יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן. בנוסף לדמי הרישום, גובה האוניברסיטה מהמועמדים סכום נוסף בגין טפסי רישום וידיעון ("ערכת הרשמה"), אלא שהחיוב הנוסף לא הופרד מדמי הרישום ושני התשלומים נגבו יחד כסכום כולל.

לאור האמור, עתר המבקש לאישור תובענה ייצוגית נגד האוניברסיטה בטענה לגביית יתר של דמי הרישום. לשיטתו, גובהם המקסימלי של דמי הרישום נקבע  בחוק זכויות הסטודנט אשר אינו מבחין בין שירותי הרשמה שונים, ולכן לא ניתן לגבות מעבר לסכום הנקוב בחוק על ידי הצגת הסכומים שמעבר לסכום האמור כחיובים נלווים, תחת כותרות שונות. עוד הבהיר המבקש כי מאחר שלא ניתן להגיש מועמדות ללא טפסי ההרשמה הרי שהתשלום כולו מהווה דמי רישום לכל דבר ועניין, וכי ממילא אין כל צורך מעשי ברכישת ערכת ההרשמה שכן טפסי ההרשמה והידיעון מצויים באתר האינטרנט של האוניברסיטה. משכך, לטענתו, אין האוניברסיטה נושאת בכל עלות בגין הפקת טפסי ההרשמה והידיעון, ולכן אין מקום לדרוש תשלום בגינם. הסעדים שהתבקשו בבקשה היו סעד הצהרתי לפיו אין האוניברסיטה רשאית לגבות תשלום כלשהו בגין מעטפת רישום, צו מניעה שיאסור על המשך הגביה  וסעד כספי בדמות השבת כל הסכומים שנגבו שלא כדין מחברי הקבוצה.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נגעה לשאלה האם התובענה נכנסת בגדרו של פרט 1 לתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, המתיר להגיש תביעה ייצוגית מקום בו מדובר ב"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין בינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". המונח "עוסק" מוגדר בחוק הגנת הצרכן כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוקו, כולל יצרן". בעניין זה טען המבקש בין היתר כי האוניברסיטה היא "עוסק" שכן היא מוכרת השכלה גבוהה תמורת כסף וגם מספקת תמורת תשלום שירות של בחינת עמידת הנרשמים ללימודים בקריטריונים, כאשר התשלום האמור מדווח על ידה כהכנסה. מנגד טענה האוניברסיטה כי חוק הגנת הצרכן אינו חל על מערכת היחסים שבין הסטודנט או המועמד לבין המוסדות האקדמיים. עוד טענה כי ערכת ההרשמה אינה נמכרת על ידי עוסק לצרכן בשוק חופשי וגביית התשלום בגינה אינה מניבה לה כל רווח. לשיטתה, מדובר בפעולה שהיא אבן יסוד בפררוגטיבה ניהולית אקדמית, הרחוקה עד מאוד מפעילות עסקית-מסחרית שבה ביקש לעסוק חוק הגנת הצרכן.

השופט גד גדעון דחה את הבקשה וציין כי בית המשפט העליון פסק כי יש להבחין בין פעולות מסחריות ופרטיות באופיין שמבצעת המדינה, לבין פעולות ציבוריות-שלטוניות שאינן מסחריות, כאשר ההבחנה אינה ניתנת להגדרה מראש ויש להניח עניין זה לבחינה בכל מקרה לגופו. הרציונל לאבחנה בין פעילות שלטונית מובהקת לפעילות מסחרית הוסבר בכך שתכליתו של חוק הגנת הצרכן היא לצמצם את פערי הכוחות והמידע בין ספקים שיש להם מומחיות בתחום עיסוקם ובין הפרט, אלא שתכלית זו אינה מתקיימת ברוב המקרים שבהם הפעילות המבוצעת היא פעולה שעיקרה שלטוני-ציבורי.

לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי אין לראות באוניברסיטה כ"עוסק" ביחס לפעולה שבמחלוקת, וכי ככל מוסד להשכלה גבוהה גם האוניברסיטה היא גוף מאוגד על פי המשפט הפרטי, אולם תכלית קיומה היא הקניית השכלה גבוהה ויצירת ידע באמצעות מחקר אקדמי וכבר נפסק כי עיסוקה בהשכלה גבוהה הוא בגדר פעילות ציבורית ואין מדובר אך בחוזה להספקת מצרך. על כן, פעילות ציבורית זו של הקניית השכלה גבוהה וכל הקשור בה אינה יכולה להיחשב פעילות שבעטיה ניתן לראות באוניברסיטה "עוסק". עוד ציין בית המשפט אכן קיימים מצבים שבהם פועל מוסד להשכלה גבוהה כ"עוסק" כאשר פעילותו נעשית ללא קשר ישיר  להשכלה גבוהה, אלא שלצורך כך יש לבחון את מהות פעילותה של האוניברסיטה בכלל ואת הפעולה בה מדובר. רק במקרה שבו ניתן מבחינה עניינית להפריד בין מכלול פעולותיה כמוסד להשכלה גבוהה לבין פעולה אחרת שהיא בעלת אופי מסחרי – ניתן יהיה לזהות את האוניברסיטה כ"עוסק". כך לדוגמה, השכרה או הרשאת השימוש במתקני האוניברסיטה שלא לצורך למידה או מחקר תמורת תשלום עשויה להיחשב כפעולה המבוצעת על ידי עוסק.

במקרה זה, סבר השופט גדעון כי הליך הרישום הוא שלב הכרחי בפעילות הקניית ההשכלה הגבוהה, ולכן גם פעולות המבוצעות במסגרת רישום מועמדים ללימודים קשורות לפעילותה הציבורית והאקדמית של האוניברסיטה, ולא לפעילותה העסקית. עוד הובהר כי מכירת ערכת הרשמה אמנם אינה מהווה את עיקר פעילותה המקצועית של האוניברסיטה, אולם היא נלווית לה ומהווה חלק בלתי נפרד מפעילותה בתחום הקניית ידע אקדמי. משכך, הגדרתה של האוניברסיטה בהקשר זה כעוסק אינה תואמת את התכלית של הגנה על לקוח חלש מפני עסק חזק. זאת ועוד, עלות דמי הרישום או ערכת ההרשמה היא ידועה וקבועה מראש, ולא נערך הסכם נפרד ביחס אליה עם כל מועמד. בנוסף, לאוניברסיטה אין "מומחיות" מיוחדת במתן שירות זה, והיא מספקת אותו כחלק בלתי נפרד מתחום עיסוקה העיקרי, כאשר התעריף נקבע בהחלטה כופה חד צדדית, ואין גופים אחרים אשר יכולים לספק שירות זה במקום האוניברסיטה.

השופט גדעון קבע כי המבקש לא סתר את טענת האוניברסיטה לפיה היא אינה מפיקה רווחים מהתשלום עבור ערכת ההרשמה, וכי התשלום הנגבה משקף את עלות הפקת הערכה, אשר אינה מסתכמת בהדפסת טפסי הרישום והידיעון מתוך אתר האינטרנט אלא כוללת, בין היתר, גם עלויות העסקת כוח אדם אקדמי, מנהלי ומקצועי, ותשתיות מחשוב. עוד צוין כי אמנם הועלו הצעות להפריד את הליך הרישום מהאוניברסיטאות ולהפקידו בידי גוף נפרד ומרכז, אולם מעבר לכך שגוף כזה לא הוקם, הרי שגם אם יקום יהיה מדובר בהפרדה טכנית-פיזית, ואילו הבחינה האם מדובר בפעילות נפרדת מהפעילות הציבורית של האוניברסיטה צריכה להתבצע במישור המהותי. גם העובדה שהתובענה מבוססת על טענה להפרת חובה הקבועה בחוק זכויות הסטודנט, מצביעה לדעת בית המשפט כי העניין מצוי במישור הפעילות הציבורית – אקדמית של האוניברסיטה, ובוודאי לא בנושא המנותק מפעילותה העיקרית.

 

ת"צ 4605-11-13

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.