אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > רשות השידור תפצה את מנהל קול ישראל לשעבר בגין ביטול מכרז בחוסר תום לב

צילום: istock

רשות השידור תפצה את מנהל קול ישראל לשעבר בגין ביטול מכרז בחוסר תום לב


05.01.2016 | עו"ד לילך דניאל

ביה"ד לעבודה קיבל בחלקה את תביעתו של אריה שקד, לשעבר מנהל חטיבת החדשות ברשות השידור ומנהל קול ישראל בפועל, בגין ביטול המכרז לתפקיד מנהל קול ישראל מסיבות פוליטיות, דבר שפגע בסיכויו לקבל מינוי קבוע לתפקיד. שקד יקבל פיצוי של 195 אלף שקל בגין החזר הוצאות משפטיות על שימוע מיותר ובגין הצעות שיבוץ לא ראויות שקיבל לאחר סיום כהונתו

בית הדין האזורי לעבודה קיבל חלקית את תביעתו של אריה שקד, מי ששימש בעבר כמנהל חטיבת החדשות ברשות השידור וכמנהל קול ישראל, וחייב את הרשות לפצותו בגין התנהלות חסרת תום לב ומפרת הסכמים. השופט דניאל גולדברג קבע כי אין לקבל את טענותיו של שקד בדבר זכאותו ל"חוזה בכירים" רטרואקטיבי ולסעדים כספיים הנובעים מכך, אולם יש לפסוק לו פיצוי בסך 195 אלף שקל בגין החזר הוצאות משפטיות על שימוע מיותר שנערך לו, כמו גם על חוסר תום לב שהתבטא בדחיית מכרז לתפקיד מנהל קול ישראל מסיבות לא ענייניות תוך פגיעה בו והפרת חובת הרשות להציע לו הצעות שיבוץ ראויות ההולמות את מעמדו לאחר סיום כהונתו.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובע, אריה שקד, עבד ברשות השידור החל מסוף שנות השבעים ומילא שורה ארוכה של תפקידים. בשנת 2006 נבחר שקד לשמש כמנהל חטיבת החדשות בפועל מבלי שקוים מכרז לתפקיד. כשנה וחצי לאחר מכן, התקיים מכרז לתפקיד מנהל קול ישראל שבו התמודדו בין היתר שקד ומי שסיים באותה תקופה את כהונתו בתפקיד, אולם ועדת הבחינה החליטה שלא לבחור אף אחד מהמועמדים במכרז. באותו יום פנו אל התובע יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל הרשות וביקשו ממנו להסכים להתמנות כמנהל קול ישראל בפועל. התובע סירב תחילה, אך לאחר שיחה ממושכת בה הובטח לו כי יצא מכרז נוסף בקרוב וכי יפעלו לאשר לו שכר בכירים, הוא נעתר והחל לשמש בתפקיד.

בשלהי שנת 2010 החל להשתלם לתובע "שכר בכירים" מבלי שנחתם בינו לבין רשות השידור "חוזה בכירים". לימים, ובעקבות ביקורת שמתח מבקר המדינה על הימנעות רשות השידור מקיום מכרזים רבים לתפקידי ניהול, נבחר מנהל חדש לקול ישראל במסגרת מכרז והתובע סיים את תפקידו. בעקבות האמור, הפחיתה רשות השידור את שכרו של התובע ושילמה לו את שכרו לפי דרגתו בדירוג העיתונאים. בפברואר 2012 הודיע התובע על פרישתו מרשות השידור, ומאז פרישתו משולמת לו גמלה לפי דרגה 45+ בדירוג עיתונאים.

השכר הופחת כדין

לטענתו של שקד, רשות השידור פגעה בזכויותיו בכך שלא העסיקה אותו בחוזה בכירים, בכך שביטלה מכרז לתפקיד מנהל קול ישראל מסיבות פוליטיות ופגעה בסיכוייו לקבל מינוי קבוע לתפקיד מנהל קול ישראל, ובכך שהתנכלה לו לאחר בחירתו של המנהל החדש לקול ישראל. התנכלות זו באה לטענתו לידי ביטוי בהצעת תפקידים שאינם מתאימים לכישוריו ולמעמדו ולבסוף בהפחתת שכרו מתוך רצון לדחוק את רגליו ולגרום לו לפרוש מהרשות. בהתאם לכך עתר התובע תחילה לצו עשה שיורה לרשות לשבצו לעבודה בחטיבת החדשות כעורך ומגיש של תכנית אישית ולחילופין כעורך יומנים, אולם בעקבות פרישתו הודיע כי אינו עומד עוד על סעד זה. כן עתר התובע לצו הצהרתי בדבר זכאותו לחוזה בכירים לפי 90% שכר מנכ"ל במתכונת 50-50 (קרי: חוזה שעל פיו השכר הקובע לגמלה של העובד הבכיר נקבע כממוצע פשוט בין השכר האחרון לפי החוזה לבין השכר האחרון של העובד בדרגתו האחרונה לפני שעבר לחוזה בכירים, כפוף לתקופת שירות מינימלית לפי החוזה). זאת, בתחולה רטרואקטיבית ממועד מינויו כמנהל חטיבת החדשות בפועל. בהתאם לכך, טען התובע לזכאות להפרשי שכר ופנסיה אשר ערכם כשלושה מיליון שקל, וכן ביקש לפסוק לו סכום של 200 אלף שקל בגין הליכי שימוע והליכי מכרז פגומים, וכן החזר הוצאות משפטיות בגין הליכי שימוע מדומים ומיותרים. על רקע התנגדותו של הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר לדרישת התובע לחוזה בכירים, צורף אף הוא כנתבע בתביעה.

השופט דניאל גולדברג קיבל את התביעה בחלקה אך דחה את טענת התובע כי יו"ר הוועדה המנהל ברשות הבטיח לו חוזה בכירים במתכונת 50-50 רטרואקטיבית מיום מינויו למנהל חטיבת החדשות, וכי על יסוד הבטחה זו נעתר לבקשתו להתמנות לתפקיד מנהל קול ישראל בפועל, אף שוועדת המכרזים לא מינתה אותו לתפקיד באופן קבוע. נקבע כי טענה זו לא הוכחה עובדתית וממילא הייתה מניעה משפטית להיעתר לתביעה שכן היו"ר לא יכול היה להתחייב למתן חוזה כאמור לתובע או להתחייב כי החוזה יהיה רטרואקטיבי ללא קבלת אישור של הממונה על השכר באוצר.

אשר לשאלה מדוע לא נחתם חוזה בכירים בין הצדדים, קיבל בית הדין את עדותו של מנהל כוח האדם ברשות, לפיה הוא שוחח עם התובע לאחר מינויו למנהל קול ישראל בפועל והבין ממנו כי הוא יסרב לחתום על חוזה בכירים שאינו 50-50. בעניין זה, עלה הן בתצהירו והן מחקירתו הנגדית של מנהל כ"א כי התובע העדיף להמתין למכרז, כאשר משתמע מכך שהוא סבר כי אם ימונה לתפקיד כדין ולא רק כמינוי בפועל יוכל לקבל חוזה 50-50. לאור האמור נקבע כי לא היה עיכוב מכוון של רשות השידור במתן חוזה בכירים לתובע, אלא הייתה מחלוקת לגבי מתכונת החוזה, כאשר הממונה על השכר הודיע באופן ברור שלא יאשר לתובע חוזה 50-50. בעניין זה ציין בית הדין כי בפסיקה נאמר כי אי הסכמת עובד לחתום על חוזה בכירים בתנאים שאישר הממונה על השכר מביאה לכך שאסור למעסיקה הציבורית, הכפופה לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, להעסיקו בתנאי חוזה בכירים. עוד נדחתה טענת התובע כי הוא הופלה לרעה בעניין תנאי חוזה הבכירים שהוצעו לו, וכי קיימת שונות רלוונטית בין התובע למנהל כוח האדם ברשות, שהיה בתפקיד בכיר במינוי קבוע ולא במינוי בפועל כמו התובע. זאת ועוד, טענת ההפליה גם לא יכולה להועיל לתובע נוכח עמדת הממונה על השכר מכוחה קיימת מניעה חוקית למתן הסעדים הנתבעים על ידו.

השופט גולדברג הוסיף כי אין למצוא פגם משפטי בהפחתת שכרו של התובע לאחר סיום תפקידו כמנהל קול ישראל ותשלומו בהתאם לדירוג העיתונאים. בעניין זה התקבלה עמדת רשות השידור והממונה על השכר כי בתום המינוי בפועל של התובע שוב לא היה לו בסיס משפטי לקבלת שכר בכירים, כשהדבר מעוגן בהוראות התקשי"ר בכל הנוגע לזכויותיו של מי שמתמנה במינוי בפועל לתפקיד. בנוסף, לא התקבלה כל החלטה מוסמכת שעל פיה התובע ימשיך לקבל שכר בכירים גם לאחר שיחדל למלא בפועל את התפקיד שזיכה אותו בשכר זה. לסיכום נקודה זו, קבע בית הדין כי אין בסיס משפטי לדרישת התובע לסעדים המחייבים את רשות השידור לתת לו חוזה בכירים 50-50 רטרואקטיבית כפי שתבע.

הצעות מבזות לשיבוץ מחדש

מנגד, סבר השופט גולדברג כי יש לקבל את התביעה לפיצוי בגין חוסר תום לב והתנכלות ושיפוי בעד הוצאות משפטיות. לדעת השופט, התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח חוסר תום לב בהתנהלות רשות השידור לגבי חלק מטענותיו: כך, התקבלה טענתו בדבר ביטול המכרז השני למשרת מנהל קול ישראל מסיבות פוליטיות פסולות והפרת הבטחת יו"ר הרשות לקיים מכרז תוך זמן קצר ושעל יסודה הסכים התובע לקבל על עצמו את המינוי בפועל של מנהל קול ישראל. בעניין זה נקבע כי העובדה שלא היה ביטחון שהתובע יזכה במכרז אין פירושה שהוא לא נפגע מדחיית המכרז בשל התערבות של גורם פוליטי, וכי הרשות אינה יכולה להישמע בטענה זו. עוד הוכיח התובע כי התנהגות שאינה בתום לב מצד רשות השידור בהקשר להדחתו מתפקידו כמנהל קול ישראל בפועל ערב המכרז, וקבע כי לא התקבל הסבר משכנע מטעם רשות השידור מדוע היה צורך להזמין את התובע (ואת מנהל הטלוויזיה) לשימוע באמתלה של ביטול מינויים בפועל למנהלי מדיה וקיום מכרזים, כאשר בפועל מנהל הטלוויזיה המשיך בתפקידו חודשים ארוכים לאחר מכן ופרש מטעמי גיל כשנתיים לאחר מכן, ובהיעדר כל הצדקה לביטול המינוי בשים לב למכרז שהוחלט על עריכתו זמן קצר מאד לאחר מכן.

עוד הוכחה הטענה בדבר הגשת הצעות מבזות לתובע לשיבוץ מחדש באופן שלא הלם את מעמדו ואף הפר את ההסכם בין רשות השידור לאגודת העיתונאים בהליך המשפטי שהתקיים ביניהם. בעניין זה, קיבל בית הדין את טענת התובע כי הצעת תפקיד של כתב בערוץ 33 או ברשת א' – רשת התרבות – אינה מתאימה לו בהיותו איש חדשות ברמ"ח אבריו. גם הטענות שהעלה התובע במכתבו למנהל כוח האדם בדבר נקמנות אישית של המנכ"ל לא נסתרו, כמו גם הטענות בדבר תוכניות אישיות שקיבלו מנהלים בכירים שסיימו כהונה כמנהלי מדיה בפועל.

בהתאם לכך, נקבע כי התובע זכאי להחזר הוצאות משפטיות בגין השימוע שנערך לו ושלא היה לו מקום, בסך של 65 אלף שקל, וכן פיצוי כללי בגין חוסר תום הלב שהתבטא דחיית המכרז השני מסיבות לא ענייניות, הזמנתו לשימוע מיותר והפרת חובת רשות השידור להציע לתובע הצעות שיבוץ ראויות ההולמות את מעמדו לאחר סיום כהונתו כמנהל קול ישראל בפועל. סך הפיצוי הועמד על עשר משכורות, שהן 130 אלף שקל.

 

ס"ע 24080-12-11

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

בג"ץ דחה את עתירתם של 71 מעובדי רדיו קול ישראל נגד הרפורמה ברשות השידור

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.