אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > "הבימה" יפצה את השחקנית עידית טפרסון ב-330 אלף שקל בגין התנהלות בלתי תקינה

תיאטרון הבימה. צילום: יהודית גרעין-כל

"הבימה" יפצה את השחקנית עידית טפרסון ב-330 אלף שקל בגין התנהלות בלתי תקינה


24.12.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביה"ד קבע כי למרות ההסכם הקבלני בין השחקנית לתיאטרון, התקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד, אולם סכומי היתר שקיבלה כיסו את מלוא זכויותיה כעובדת ואף מעבר לכך. עם זאת, נקבע כי התיאטרון התנהל כלפי טפרסון בצורה כוחנית כשבין היתר שינה את תנאי שכרה באופן חד צדדי והוריד הצגות שבהן השתתפה לאחר שסירבה לוויתור גורף על זכויותיה

בית הדין האזורי לעבודה קיבל חלקית את תביעתה של השחקנית הוותיקה עידית טפרסון-שילון וחייב את תיאטרון "הבימה" לשלם לה פיצוי בסך של למעלה מ-330 אלף שקל בגין התנהלותו כלפיה במהלך תקופת העסקה והן בסיומה. השופטת אורנית אגסי קבעה כי אף שהתובעת חתמה על הסכם לפיו היא עובדת עצמאית יש להכיר בה כשכירה, אולם אין לפסוק לה זכויות סוציאליות היות שהתמורה ששולמה לה כיסתה את מלוא זכויותיה כעובדת ואף מעבר לכך. מנגד מתחה השופטת ביקורת על התיאטרון וקבעה כי זה התנהל כלפי טפרסון באופן שנגד את דיני החוזים ואף עלה כדי עושק, כשבין היתר שינה את תנאי שכרה באופן חד צדדי, הלין את שכרה והוריד הצגות בהן השתתפה סמוך להודעתה כי לא תסכים לוויתור גורף על זכויותיה.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

בשנת 1999, הוצע לשחקנית עידית טפרסון שילון תפקיד בהצגה "קן הקוקיה" בתיאטרון הבימה, ונחתם איתה הסכם "שחקן עצמאי", לפיו יחסי הצדדים יהיו יחסי מזמין-עצמאי ולא יתקיימו ביניהם יחסי עובד מעסיק בכל הזמנים. עוד נקבע כי ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הבימה לא יחולו על התובעת וכי ככל שבית הדין לעבודה יקבע כי אכן התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לתיאטרון – התמורה ששולמה לתובעת עבור הצגות וחזרות כוללת את כל ההטבות המחויבות על פי החוק וכי סכומים עודפים יוחזרו על ידי התובעת להבימה. בהמשך נחתמו בין הצדדים תוספות שהחילו את הסכם "קן הקוקיה" גם על הפקות נוספות של התיאטרון שבהן תשתתף התובעת.

בשנים האחרונות נקלע תיאטרון הבימה למצב כלכלי קשה ומונה לו חשב מלווה, כשעוד טרם מינויו של החשב עוכבו על ידי התיאטרון תשלומים לשחקנים העצמאיים בשל המצב הכלכלי. בתחילת שנת 2010 גילתה התובעת באקראי כי הנהלת החשבונות של הבימה קיזזה משכרה באופן קבוע את חלק המעביד של תשלומי הביטוח הלאומי, למרות שבהסכם בין הצדדים צוין במפורש כי הבימה תישא בתשלומים אלו. לאחר שפנתה התובעת להנהלת החשבונות וזו אישרה את הטעות, דרשה התובעת להשיב לה את הסכום שקוזז אולם סמנכ"ל ומנכ"לית התיאטרון ביקשו ממנה להתחשב במצבו הקשה ולדחות מעט את תשלום החוב, והתובעת הסכימה לכך. דא עקא, שסכום זה לא שולם לה עד היום.

עוד נטען כי בשנת 2013, זומנה התובעת לפגישה עם סמנכ"ל הבימה והחשב המלווה, שבה התבקשה להסכים לביטול תשלום המינימום הקבוע בהסכם עקב המצב הכלכלי של התיאטרון. התובעת הבהירה כי היא מודעת למצב והביעה נכונות למציאת פתרון, אולם נוכח מצבה האישי לא הסכימה לביטול גורף של תשלום המינימום, ולפיכך סוכם כי כל שינוי בתנאי העסקתה ייעשה תוך היוועצות עמה ובהסכמתה.

כחודש לאחר מכן הודע לתובעת על שינוי חד צדדי ורטרואקטיבי של הסכם העסקה ועל ביטול תשלום המינימום הקבוע בהסכם, ועל כן פנתה לסמנכ"ל בדרישה לקיים פגישה נוספת בניסיון למצוא פתרון. משלא נענתה, שלח בא כוחה מכתב התראה לתיאטרון במסגרתו צוין כי החלטת הבימה לפגוע בתובעת ללא התראה מוקדמת ובאמצע שנת עבודה מהווה הפרה בוטה ויסודית של ההסכם בין הצדדים, ולכן דרש לשלם לתובעת את שכרה לרבות תוספות היוקר, החוב של קיזוז תשלומי הביטוח הלאומי וביטול ההודעה החד צדדית על שינוי ההסכם. לאחר התכתבויות נוספות, ומשלא הגיעו הצדדים לכל הסכם, הסתיימה התקשרותה של התובעת עם התיאטרון.

טפרסון עתרה לבית הדין לעבודה בבקשה להכיר ביחסי עבודה בינה לבין התיאטרון ולתשלום זכויותיה כפועל יוצא מכך. עוד נטען כי הבימה הלין את שכרה ופיטר אותה בניגוד לחוק.

התקשרות בתום לב

השופטת אורנית אגסי קיבלה את התביעה וקבעה כי אין להקל ראש בכך שהתובעת חתמה מרצונה החופשי על ההסכם עם התיאטרון בשל התמורה הניכרת ששולמה לה, אף שידעה כי יש באפשרותה לעבוד במסגרת ההסכם הקיבוצי הקיים. עוד צוין כי התובעת הייתה חלק בלתי נפרד מפעילות התיאטרון ולוהקה להצגות רבות ובולטות ברצף במשך 14 שנה, וכן הייתה מעורבת בוועד הפעולה של הבימה עת נקלע לקשיים ואף נבחרה לשמש כנציגת השחקנים בהליך המשפטי שהוגש. כמו כן, הן מעדותה של התובעת והן מעדותו של השחקן דביר בנדק שהעיד מטעמה עלה כי לא היה קיים כל שוני רלוונטי בין התובעת ליתר השחקנים שהועסקו לפי ההסכם הקיבוצי, לרבות בהתנהלות עבודתה, בחזרות ובהצגות. בפן השלילי ציין בית הדין כי אמנם הוצגו ראיות לפיהן התובעת עסקה גם בהפקות אחרות חיצוניות לתיאטרון, אולם היא הקדישה את מירב זמנה להצגות הבימה ונתנה להן קדימות, מה גם שהיקף הכנסותיה מהבימה עמד על כ-80%.

בנוסף, הוכח שגם שחקנים השייכים להסכם הקיבוצי עוסקים בהפקות לטלוויזיה, קולנוע או הצגות ילדים ואין בכך משום איון מעמדם כעובדי הבימה. עוד ציין בית הדין כי התובעת העניקה את שירותי המשחק באופן אישי ולא באמצעות אחרים, הייתה כפופה להנחיות התיאטרון ונתונה לפיקוחו והתאימה את עצמה לכל החזרות ומועדי ההצגות שנקבעו על ידו. לאור האמור, קבע בית הדין כי מכלול המבחנים מצביע על כך שהתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת לתיאטרון.

השופטת אגסי הבהירה כי יש לייחס תום לב מלא לתיאטרון בעת התקשרותו עם טפרסון בחוזה הקבלני, בשים לב לכך שהתקשרויות כאלו היו נפוצות באותה עת ובכך שהתובעת בחרה מדעת להתקשר בהסכם בידיעה כי התמורה שתקבל עולה בשיעורים ניכרים על השכר על פי ההסכם הקיבוצי. לפיכך, אין צידוק לחיוב התיאטרון בפיצוי על התנהגות חסרת תום לב והחישוב צריך להיעשות על בסיס השכר הקובע התואם את דרגתה של התובעת בהסכם הקיבוצי. בעניין זה, מצאה השופטת כי הפער החודשי בין התמורה לתובעת אל מול השכר של עובד בהסכם הקיבוצי הגיע אף למעלה מ-50%, וכי התמורה ששולמה לתובעת בכל תקופת ההעסקה כיסתה את מלוא זכויותיה כעובדת ואף מעבר לכך. במצב דברים זה, אין מקום לחייב את התיאטרון לשלם לתובעת את הזכויות הסוציאליות שתבעה, ומאידך אין מקום לחייב את התובעת להשיב לתיאטרון את סכומי היתר שקיבלה מדי חודש. אשר על כן, התקבלה טענת התיאטרון לקיזוז והשבה ולכן נדחתה התביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, חופשה, הבראה, נסיעות ותשלום לקרן הפנסיה.

אי תשלום שכר כאמצעי לחץ

על אף האמור, מתחה השופטת ביקורת על התנהלותו של התיאטרון אשר שינה את תנאי שכרה של התובעת באופן חד צדדי למרות שזו המשיכה להופיע בהצגות, ובשל סירובה להסכים לשינוי זה עיכב את שכרה ושילם אותו באיחור ניכר רק לאחר התערבות של בית הדין לעבודה. לדעת השופטת, גם אם רצה התיאטרון לשנות את פרטי ההתקשרות היה עליו לקרוא לתובעת ולהתרות בפניה על הפסקת ההסכם או ביטולו, אולם חלף זאת בחר בהתנהלות כוחנית הנוגדת את דיני החוזים, והשתמש בכלי של אי תשלום השכר כדי להפעיל על התובעת לחץ לשינוי תנאי העסקתה. לא זו אף זו, התנהלות זו אף עלתה לדעת השופטת כדי עושק, ולכן קבעה כי יש לחייב את התיאטרון לשלם לתובעת פיצוי על התנהלות זו והלנת שכרה בסך כולל של 40 אלף שקל וכן לשלם לה את הפרשי השכר המגיעים לה בגין תקופה זו. עוד נקבע כי התובעת זכאית להחזר עבור תשלומי הביטוח הלאומי שקוזזו משכרה והתקבלה עדותה לפיה כבר בשנת 2010 התבקשה להתחשב במצבו הכלכלי של התיאטרון ולא לדרוש את התשלום באותה עת.

לבסוף, נקבע כי התובעת הוכיחה שהייתה סמיכות זמנים בין היום בו הודיעה שלא תסכים לוויתור גורף על זכויותיה לבין הורדת שתי הצגות בהן שיחקה. בנוסף, סמנכ"ל התיאטרון הודה בעדותו כי הסיבה היחידה בגינה לא הגיעו להסכם היה בשל סירוב התובעת לחתום על כתב ויתור. לדעת בית הדין, התנהלות הבימה באופן בו סיימה את הסכם העסקתה של התובעת  מחייבת פסיקת פיצוי שישקף את הנזק הכספי שנגרם לה, וכן בשים לב לכך שהצדדים היו מצויים במשא ומתן לסיום ההליך המשפטי אשר עלה על שרטון, ולכך שהתיאטרון התכוון להוריד את הצגות בהן שיחקה התובעת בכל מקרה אך לא נתן לה על כך הודעה מראש. סך הפיצוי שנפסק ברכיב זה, לרבות בגין אי עריכת שימוע בטרם סיום ההעסקה, הועמד בשיעור של 6 משכורות (סך של 120 אלף שקל). נוסף לכך פסק בית הדין לתובעת פיצוי נוסף בגין עגמת נפש בסך 15 אלף שקל.

 

סע"ש 55486-06-13

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה