אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > הארכת הנסיעה לעבודה ב-10 דקות אינה הרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה בפיצויים

צילום: istock

הארכת הנסיעה לעבודה ב-10 דקות אינה הרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה בפיצויים


23.12.2015 | עו"ד רונן שיכמן

מנהלת חשבונות לשעבר בחברת הרכב אלבר התפטרה ותבעה פיצויי פיטורים לאחר שהמעסיקה הודיעה לעובדים על העתקת משרדיה מבני ברק לאזור פלמחים. ביה"ד לעבודה ציין כי המעסיקה העמידה לעובדיה הסעות וכי גם בנסיעה ברכב פרטי מדובר בפער זמנים זניח. עוד הוכח כי ההתפטרות תוכננה זמן רב מראש ונבעה מרצונה לשפר את תנאי שכרה

בית הדין לעבודה דחה תביעה שהגישה מנהלת חשבונות לשעבר בחברת הרכב אלבר לפיצויי פיטורים בגין הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, לאחר שהמעסיקה הודיעה לעובדים על העתקת משרדיה מבני ברק לאזור פלמחים. הרשם אלעד שביון קבע כי המעבר עתיד היה להוסיף לזמן הנסיעה של התובעת לעבודה 10 דקות, פער זמנים זניח שבוודאי אינו מהווה הרעה מוחשית בתנאי ההעסקה, וכי אף לגרסתה לא היתה כל הרעה בפועל, אלא לכל היותר חשש מהרעה עתידית.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובעת המתגוררת בפתח תקווה הועסקה בחברה בתפקיד מנהלת חשבונות במשרדיה שבבני ברק. לטענתה, בטקס הרמת כוסית לקראת ראש השנה הודיעה המעסיקה באופן רשמי לעובדים על העתקת אתר העבודה לאזור פלמחים. התובעת טענה כי זמן הנסיעה לאתר בפלמחים מאריכה את משך נסיעתה לעבודה בכשעתיים נוספות לכל כיוון בתחבורה ציבורית, וכי עד לאותה עת היא נסעה באוטובוס אחד לכל כיוון ואילו בשל המעבר היא הייתה נדרשת לנסוע בשלושה קווי אוטובוס או בשני קווי רכבת ואוטובוס לכל כיוון. משכך, טענה התובעת, היא הודיעה למעסיקה שלא תוכל להמשיך לעבוד בתנאים אלו והתפטרה.

המעסיקה טענה מנגד כי היא הבהירה מראש לעובדיה כי היא תדאג לספק לעובדים אשר היו מיועדים לעבור לאתר החדש תנאים אשר יבטיחו כי לא יפגעו מהמעבר, לרבות העמדת מערך הסעות. עוד נטען כי התובעת כלל לא העלתה על הכתב או בעל פה טענה לפיה התפטרותה נובעת מהרעה מוחשית בתנאי העסקתה, לא טענה לזכאות לפיצויי פיטורים ולא טענה לקושי בהגעה למשרדים בפלמחים. כן נטען כי מיד לאחר התפטרותה החלה התובעת לעבוד במקום חדש בשכר גבוה יותר.

הרשם אלעד שביון דחה את התביעה וקבע כי התובעת לא הוכיחה את זכאותה לפיצויי פיטורים, וכי מחומר הראיות עלה כי הסיבה העומדת מאחורי התפטרותה לא נבעה מהרעה מוחשית בתנאי העסקתה אלא מרצונה לשפר את תנאי שכרה. כך, עלה כי בעוד שהתובעת השתכרה אצל המעסיקה סך של 7,000 שקל וכן כ-250 שקל עבור החזר הוצאות נסיעה, הרי שבמקום העבודה החדש היא השתכרה 7,500 שקל וקיבלה החזר הוצאות נסיעה בסך 500 שקל נוספים. כמו כן, מתלושי שכרה של התובעת עלה כי היא החלה לעבוד בעבודתה החדשה מיד לאחר ניתוק יחסי העבודה עם המעסיקה. סמיכות הזמנים מעידה על כך שלא היה מדובר באיתור מקום עבודה חלופי באופן ספונטני, אלא במהלך שתוכנן מראש מזה זמן. כמו כן, מעדות התובעת עלה כי התובעת סיכמה את תנאי עבודתה עם מעסיקתה החדשה באותו היום בו הגישה את מכתב ההתפטרות. בנסיבות אלו ברור כי החלטת התובעת להתפטר הייתה סגורה וסופית כבר במועד הגשת מכתב ההתפטרות, כך שלא היה למעסיקה כל טעם או סיכוי להניא אותה מההחלטה להתפטר.

עוד קבע הרשם שביון כי התובעת לא הוכיחה כי אף אם הייתה עוברת לעבוד במשכנה החדש של המעסיקה בפלמחים, הדבר היה מהווה הרעה מוחשית בתנאי העסקתה או נסיבות שבהן אין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו. עלה מן העדויות כי זמן הנסיעה ברכב מביתה של התובעת לאתר בפלמחים אורך 10 דקות יותר מאשר זמן הנסיעה מביתה לאתר בבני ברק. מדובר בפער זמנים זניח ובוודאי כזה שאינו מהווה הרעה מוחשית בתנאי ההעסקה. כמו כן, התובעת לא נזקקה לשלושה קווי אוטובוס או לשני קווי רכבת על מנת להגיע למקום עבודתה כטענתה, שכן המעסיקה העמידה לעובדיה הסעות. מעבר לכך, במועד התפטרותה של התובעת לא הייתה אף לגרסתה כל הרעה בפועל של תנאי העבודה, אלא חשש מהרעה עתידית. כפי שכבר נפסק בעבר, חשש מהרעה בתנאי העבודה איננו הרעה מוחשית ועל כן לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 11(א) לחוק.

 

ס"ע 46783-02-14

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה