אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > מנהל מקרקעי ישראל יפצה בעלי דירה שבנו בהיתר דירה הפולשת לקרקע בבעלות פרטית

צילום: Getty Images Israel

מנהל מקרקעי ישראל יפצה בעלי דירה שבנו בהיתר דירה הפולשת לקרקע בבעלות פרטית


01.12.2015 | עו"ד נעמה זינגר

לטענת התובעים, הם נדרשים לפנות את דירתם, שגבולותיה פלשו לחלקה סמוכה הנמצאת בבעלות פרטית. ביהמ"ש קבע כי מנהל מקרקעי ישראל, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה וחברת הבניה פעלו ברשלנות במתן ההיתרים ובביצוע הבניה בפועל, ופסק פיצוי בסך של 575 בגין ההתאמות הנדרשות של הדירה לגבולות החלקה המותרת ובגין הנזק הלא ממוני

בית משפט השלום קיבל בחלקה תביעת בעלי דירה לפיצויים בגין רשלנות מנהל מקרקעי ישראל, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה וחברת הבנייה במתן היתרי בנייה לבניית דירתם בגבולות חלקה סמוכה הנמצאת בבעלות פרטית. השופטת עירית הוד קבעה כי משהנתבעים התרשלו במתן ההיתרים עליהם לפצות את הדיירים בגין ההתאמות הנדרשות של דירתם לגבולות החלקה המותרת ובגין נזק לא ממוני.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובעים, בעלי זכויות חכירה לדורות בדירת מגורים בעיר יקנעם, טענו בתביעתם כי הם נדרשים לפנות את דירתם מאחר שגבולותיה פלשו לחלקה סמוכה הנמצאת בבעלות פרטית. לטענתם, מנהל מקרקעי ישראל, אשר התקשר בחוזה פיתוח עם חברת הבנייה שממנה נרכשה דירתם, מסר לה את המקרקעין לצורך פיתוח ובניית יחידות דיור במספר חלקות, בהן החלקה בה מצויה הדירה נשוא התובענה. על פי הנטען, הגם שהוועדה המקומית העניקה היתר בנייה לדירה, הסתבר בדיעבד כי השטח שהמנהל מסר לחברת הבנייה חורג מהמקרקעין נשוא חוזה הפיתוח. לגרסת התובעים, ככל שיש ממש בטענות בדבר פלישה לחלקה הסמוכה, הנמצאת ככל הנראה בבעלות פרטית, הרי שהדירה נבנתה בניגוד לתב"ע וכי אסור היה על הוועדה המקומית ליתן היתר בנייה ולאשר את מיקום הדירה. 

עוד טענו התובעים כי הטענות בדבר הסגת גבול הועלו נגדם לאחר יותר מ-12 שנים של מגורים בדירה, השקעת משאבים בה ובנייה נוספת, וכעת הם חשופים לסיכון ממשי של ביצוע פעולות הריסה ובניה בשטח הדירה והם אף נדרשים לעזוב אותה בשל כך. לשיטתם, יש לראות במנהל מקרקעי ישראל, בעירייה, בוועדה המקומית ובחברת הבנייה כאחראים במעשיהם ובמחדליהם  למסירת המקרקעין כאמור ולבניית דירתם בגבולות חלקה פרטית סמוכה ולנזקיהם העתידיים עקב כך. נוכח האמור עתרו התובעים לפיצויים במלוא שווי הדירה ולחלופין בתשלום שווי העבודות בהתאמה וכן לפיצויים בגין ירידת ערך ונזק לא ממוני.

מנהל מקרקעי ישראל טען מנגד כי התובעים הצהירו בעת חתימתם על חוזה החכירה על ידיעתם כי השטח שנמסר להם וגבולותיו אינם סופיים וכי עלולים לחול בהם שינויים. לשיטת המנהל,  בהמשך, בכל תכנית, מפה ותשריט שהוצאו על ידו ניתן להבחין כי השטח נשוא התביעה, אשר נטען  לדידו כי פלש לחלקה פרטית, אינו כלול בשטח שבבעלותו ומשכך אינו כלול בשטח שהוחכר על ידו. בנסיבות אלו התובעים הם שביצעו חריגות בנייה ופלשו לתחום החלקה הפרטית.

לטענת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, כל פעולותיה וההיתרים מטעמה הוצאו לאחר שהוגשו לה תכניות מודד ביחס לגבולות המגרש הרלוונטיים לבקשת ההיתר. לטענתה, היא אינה מבצעת עבודות שטח אלא מסתמכת על מסמכים והצהרות מאת אנשי מקצוע, ועל כן אין זה סביר להטיל עליה אחריות אם נמצאה טעות במפת מדידה שערך מודד מקצועי.

העירייה טענה כי התובעים הטעו את הרשויות הרלוונטיות בהציגם תכנית מדידה שגויה, שממנה לא התברר כי ביתם ממוקם בחריגה. חברת הבנייה טענה כל פעולותיה היו באמצעות בעלי מקצוע מיומנים וכי נתוניהם לא הראו כי קיימת טעות בסימון גבולות שטח הפרויקט או המגרש שעליו מצויה דירת התובעים.

השופטת עירית הוד קיבלה את התביעה בחלקה וקבעה כי מנהל מקרקעי ישראל פעל ברשלנות. השופטת דחתה את טענת המנהל כי בתשריט המקורי שנמסר לחברת הבנייה, הופיעה החלקה הפרטית וכי הוא הודיע לקבלן על הטעות לפני החתימה על הסכם הפיתוח והתשריט המוטעה לא צורף להסכם הפיתוח. השופט ציינה כי משהתגלתה הטעות, לפיה בתשריט המקורי הופיעה גם החלקה הפרטית, היה על המנהל לוודא שחברת הבנייה, שלה העביר את הזכויות לבנות במקרקעין המצויים בבעלותו, אינה פולשת למקרקעין סמוכים ומודעת לכך שהחלקה הפרטית שהופיעה בתשריט המקורי אינה חלק מהמקרקעין שהועברו לה.

עוד נדחתה טענת הוועדה המקומית כי היא הסתמכה על מצגי מגישי הבקשות ועל כן כי לא היה בידה לגלות טעות בתכנית המדידה. נקבע כי אף שיש בידה להסתמך על תכנית הגשה לצורך מתן היתר בנייה ולא מוטל עליה לערוך מדידות בעצמה, עליה לוודא כי התכנית אשר מוגשת לה ערוכה באופן כזה אשר ניתן להסתמך עליה ולגלות באמצעותה טעויות דוגמת הטעות אשר התרחשה בענייננו. בפרט הודגש כי הוועדה המקומית איננה בגדר חותמת גומי ועליה לבחון אם בידה להסתמך על התכנית אשר הוגשה לה וככל שלא יכולה לעשות כן עליה לדרוש תוכנית אחרת שממנה ניתן לאתר טעויות ככל שיש כאלו.

יחד עם זאת, נקבע כי הוועדה לא התרשלה במתן היתרי הבנייה לתובעים לתוספות הבנייה השונות וכי לא נגרם לתובעים נזק בשל העובדה שדבר הפלישה לא התגלה במועדים האמורים. נקבע כי היתרי הבניה האמורים לא השפיעו על היקף הפלישה לחלקה הפרטית.

כן נקבעה רשלנות חברת הבנייה אשר ביצעה את הבנייה ואת הפלישה לחלקה הפרטית והיא זו אשר אמורה הייתה לוודא כי היא בונה בגבולות המגרש שהוקצה לה. השופטת הבהירה כי לחברה היו הכלים לבדוק את העניין ועל כתפיה הייתה מוטלת החובה לעשות כן וכי אין בידיה להסיר מעל כתפיה את האחריות לבנות את ביתם של התובעים בגבולות המגרש שהוקצה לה.

מנגד נדחתה את טענת התובעים לאחריות העירייה ונקבע כי אישור התכניות נעשה על ידי הוועדה המקומית שהיא הגורם המקצועי הרלוונטי, וכי העיריה לא הייתה הגורם התכנוני שהיה מוסמך לתת היתרי בניה ואשר אמור היה לבחון את הבקשות למתן היתרים כאמור.

לאור האמור התקבלה התביעה נגד חברת הבנייה, המנהל והוועדה המקומית. בנוסף נקבעה ההודעה לצד ג' שהגישה חברת הבניה נגד הגורם שנשכר על ידה לצורך מתן שירותי מדידות בפרויקט, ונקבע כי הצד השלישי הוא בעל הידע המקצועי אשר אמור היה לסמן את גבולות הבניה, לגלות ולמנוע את הטעות.

הפיצוי לתובעים בגין ביצוע ההתאמות הדרושות ובגין הנזק הלא ממוני הועמד על 575 אלף שקל.

 

ת"א 15096-10-09

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה