אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > טענה בכתבי בי דין לא תיחשב לשון הרע – הפרסום לא נועד לאדם זולת הנפגע

בית משפט השלום. צילום: אתר בתי המשפט

טענה בכתבי בי דין לא תיחשב לשון הרע – הפרסום לא נועד לאדם זולת הנפגע


29.11.2015 | עו"ד רונן שיכמן

התובע עתר לפיצוי בגין לשון הרע שפרסמה שכנתו במסגרת בקשה למניעת הטרדה מאיימת, שבה טענה כי הוא איים לרצוח את בנה. ביהמ"ש קבע כי לא מדובר בפרסום ברבים שכן השאלה למי יועד הפרסום תיבחן ביחס לגורמים מחוץ למערכת המשפט. על עובדי המזכירות, המתמחים וכו' חלה חזקה כי הם אינם מפרסמים לאחרים את הדברים המובאים בפניהם

בית משפט השלום דחה תביעה שהגיש תובע בעילת לשון הרע נגד דברים שנכתבו על ידי שכנתו במסגרת הליך משפטי הנוגע לצו למניעת הטרדה מאיימת בין הצדדים. הרשם הבכיר אורי הדר קבע כי אין לפרש את ס' 2 (ב)(1) לחוק איסור לשון הרע באופן שכתב בי דין שמוגש לבית המשפט ייחשב כפרסום שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

התובע והנתבעת הם שכנים בבית דו משפחתי. שתי המשפחות המסוכסכות הגישו האחת נגד השנייה בקשות למניעת הטרדה מאיימת. במסגרת הדיון באחת הבקשות, המשפחות הסכימו על כך שייאסר על הצדדים להטריד, לאיים או ליצור קשר זה עם זה. 

בתביעה הנוכחית שהגיש עתר התובע לפיצוי בגין לשון הרע שפרסמה השכנה הנתבעת נגדו בכתבי הטענות ובדיון שהתקיים בין הצדדים. הדברים מתייחסים לטענתה של השכנה בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כי התובע איים לרצוח את בנה קטין וכי היא הגישה על כך תלונה למשטרה.

השכנה טענה כי דברים הנאמרים באולם בית המשפט אינם מהווים פרסום הן על פי החוק והן על פי הפסיקה. עוד טענה הנתבעת כי לא ניתן להעלות על הדעת כי אמירה מסוג זה תוך כדי דיון תהווה לשון הרע, שכן היא לא נאמרה ברבים ואף לא נאמרה כדי לפגוע אלא כטענה משפטית עובדתית במסגרת הליך משפטי.

הרשם הבכיר אורי הדר דחה את התביעה וציין כי אף שאין חולק כי ייחוס איום ברצח לאדם כלשהו עשוי לבזותו ולפגוע בו, אין די בהגדרה שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע כדי שתקום עילת תביעה, אלא יש להוכיח כי הפרסום היה מיועד לאדם אחר זולת הנפגע. במקרה זה, על פי הפשט, התשובה חיובית, שהרי הבקשה הוגשה לבית המשפט, אולם על פי הדרש, התשובה שלילית.

הרשם הדר הבהיר כי בית המשפט הוא הזירה שאליה מביאים בעלי הדין את חילוקי הדעות ביניהם, וכי הפרסום בעניין זה אינו מיועד לבית המשפט. הפרסום נועד להביא את המחלוקת, במקרה זה – חששה של השכנה וכן חששו של התובע אשר גם הוא פנה לבית המשפט בהליך נפרד – להכרעתו של בית המשפט. על כן, קבע הרשם, אין לקרוא את סעיף 2(ב)(1) לחוק באופן שלפיו כתב בי דין שמוגש לבית המשפט ייחשב כפרסום שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע. הרשם הוסיף כי לשון החוק בעניין זה מחייבת פרשנות לפיה השאלה למי יועד הפרסום תיבחן ביחס לגורמים שהם מחוץ למערכת המשפט. כך למשל, אם הייתה השכנה מביאה את הדברים בפני שכנים או מכרים של התובע ובכלל, היה מתקיים יסוד הפרסום כאמור.

באשר לגורמים העובדים בבית המשפט, קרי מזכירות, מתמחים ועוזרים משפטיים, הרי שאלו הם חלק ממערכת בתי המשפט והם מהווים, יחד, צוות שלם שאמון על פעילותה התקינה של מערכת המשפט ועל מתן שירות הולם לבעלי הדיון.  אין לראות בהם "אדם זולת הנפגע" ולעניין זה דינם כדין המותב עצמו, שכן חזקה על הצוות כולו כי הוא אינו מפרסם לאחרים את הדברים המובאים בפניו.

על כן נקבע כי השכנה פעלה בדרך המותרת על פי דין והגישה בקשה לבית המשפט. היא לא שלחה מכתבים לגורמים חיצוניים ולא פנתה אליהם בדרך אחרת, ואם אכן הדברים אינם אמת, היא לא הלבינה את פניו של התובע ברבים מחוץ לכותלי בית המשפט. לנוכח כל האמור נקבע כי לא מתקיים יסוד הפרסום כמשמעו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

 

ת"א 37924-07-14

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.