אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > שופטי בג"ץ אישרו הריסת חמישה בתי מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים בישראל

בית המשפט העליון. צילום: אסתר ענבר

שופטי בג"ץ אישרו הריסת חמישה בתי מחבלים שביצעו פיגועים קטלניים בישראל


15.11.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש קבע כי אין להתערב בהחלטת המפקד הצבאי והדרג המדיני לפיה הריסת בתים אכן מהווה גורם מרתיע למחבלים פוטנציאליים. העתירה התקבלה ביחס לביתו של אחד החשודים ברציחתו של מלאכי רוזנפלד ז"ל, בנימוק שבעל הבניין לא היה מעורב בדרך כלשהי בפיגוע ולא היה מודע לכוונתו של המחבל אלא רק השכיר את הדירה לו ולמשפחתו

הרכב של שלושה שופטי בג"ץ, בראשות הנשיאה מרים נאור, אישר הריסת חמישה מבנים באזור יהודה ושומרון שהיו שייכים למחבלים שביצעו פיגועים רצחניים שהובילו למותם של מספר אזרחים ישראליים. לאחר עיון בחומר החסוי שהציגה המדינה הגיעה הנשיאה נאור למסקנה כי אין מקום לעת הזו להתערב בהחלטת המפקד הצבאי והדרג המדיני לפיה הריסת בתים אכן מהווה גורם מרתיע למחבלים פוטנציאליים החוששים לפגיעה בבני משפחתם. מנגד, התקבלה העתירה ביחס לביתו של אחד החשודים ברציחתו של מלאכי רוזנפלד ז"ל, בנימוק שבעל הבניין לא היה מעורב בדרך כלשהי בפיגוע ולא היה מודע לכוונותיו של המחבל, אלא רק השכיר את הדירה לו ולמשפחתו.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

בשנתיים האחרונות חלה החמרה במצב הביטחוני בישראל ובאזור יהודה ושומרון, שהתבטאה בעלייה מתמדת בפעילות טרור שבכללה פיגועים קטלניים שהובילו למותם ולפציעתם של עשרות בני אדם. החל מערב ראש השנה תשע"ו חלה עלייה משמעותית נוספת במעשי הטרור במסגרתה נרשמו מעל 700 פיגועים בהם נהרגו אחד עשר בני אדם ונפצעו כמאה נוספים. כחלק מההסלמה הכוללת, אירעו בחודשים האחרונים שלושה פיגועי ירי קשים שבהם נרצחו בדם קר אזרחים ישראלים: דני גונן ז"ל, מלאכי רוזנפלד ז"ל ובני הזוג נעמה ואיתם הנקין ז"ל. בשל חומרתם הרבה של הפיגועים הללו, ובשל הצורך להרתיע מחבלים פוטנציאליים מפני ביצוע מעשים דומים, החליט מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון להפעיל את סמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) בדרך של החרמת הבתים בהם התגוררו המחבלים והריסתם, כאשר מדובר בשישה מבנים שונים באזור יהודה ושומרון.

עניינם של ההליכים דנן, ב-11 עתירות שהוגשו נגד החלטת המפקד הצבאי להרוס את ששת המבנים האמורים. בכל העתירות טענו העותרים כי הריסת בתים של תושבים פלסטינים באזור יהודה ושומרון מהווה הפרה של הדין הבינלאומי ההומניטרי ושל דיני זכויות האדם. עוד הוסיפו כי אף שההצדקה להריסת בתים של מחבלים היא הרתעתית ולא עונשית, אין כל ראיה לכך שהריסת בתים אכן משרתת את המטרה של הרתעת מחבלים פוטנציאלים. לעניין זה הזכירו העותרים כי בשנת 2005 קיבל שר הביטחון את המלצות צוות החשיבה בראשות האלוף אודי שני, שלפיהן יש להפסיק את הריסות הבתים לנוכח הספק הקיים בדבר האפקטיביות שלהן.

לטענת העותרים, יש גם טעם לפגם בהימנעות המשיבים מלהציג נתונים אמפיריים או ראיות אחרות לתמיכה בטענה כי הריסת בתים מרתיעה מחבלים פוטנציאליים מפני ביצוע פיגועים. בנוסף, טענו העותרים כי הפעלת תקנה 119 לתקנות ההגנה נעשית באופן המפלה בין יהודים וערבים, שכן בעוד שבתיהם של ערבים שביצעו פיגועי טרור נהרסו, בתיהם של יהודים שביצעו מעשים דומים עומדים על תילם. לבסוף נטען, כי פרק הזמן שניתן לעותרים להגיש השגות כנגד הכוונה להרוס את המבנים ופרק הזמן שניתן להם לעתור כנגד הצווים שהוצאו היו קצרים בצורה בלתי סבירה.

ההליכים נוהלו בחיפזון

הנשיאה מרים נאור דחתה את רובן המכריע של העתירות וציינה כי היקפה של תקנה 119 לתקנות ההגנה הוא רחב ביותר מבחינה לשונית, אולם בפסיקה הובהר כי על המפקד הצבאי לעשות בסמכות זו שימוש זהיר ומצומצם בהתאם לעקרונות של סבירות ומידתיות, בפרט לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד נקבע בפסיקה כי תכלית התקנה היא תכלית הרתעתית ולא עונשית וכי מדובר בתכלית ראויה. עם זאת, מאחר שהריסת בתים היא פעולה קיצונית הפוגעת לעתים בזכויות יסוד של מי שלא חטא במעורבות בטרור, עמד בית המשפט בעבר על כך שראוי שגורמי הביטחון יבחנו מעת לעת את נכונותה ויעילותה של הערכתם בנושא זה.

לאחר עיון בחומר החסוי שהציגו המשיבים, אשר תומך לטענתם בתועלת הנובעת מהריסת בתי מחבלים, הגיעה הנשיאה נאור למסקנה כי בשים לב לכך שעד התקופה האחרונה כמות הריסת הבתים הייתה מצומצמת יחסית – די במה שהוצג כדי לקבוע שאין מקום לעת הזו להתערב בהחלטת המפקד הצבאי והדרג המדיני לפיה הריסת בתים אכן מהווה גורם מרתיע למחבלים פוטנציאליים החוששים לפגיעה בבני משפחתם. לפיכך, חרף הספקות שהובעו בפסיקה ובספרות ביחס לכוח ההרתעה של הריסת בתים, לא ראתה נאור מקום לסטות מההלכה הפסוקה שמצאה כי ככלל אין הצדקה להתערב בהחלטת הרשויות המוסמכות לעשות שימוש באמצעי זה. מנגד, סברה הנשיאה כי החומר החסוי אינו מניח תשתית לקביעה שגם פגיעה בבית המצוי בבעלותו של צד שלישי "זר", שאינו קרוב של המחבל ואין לו ידיעה על כוונותיו, יוצרת הרתעה.

עוד דחתה הנשיאה נאור את טענת ההפליה שהועלתה לדעתה באופן כללי בלבד ומבלי שהובאו לה תימוכין רציניים.

נאור קבעה כי סד הזמנים שנקבע להליכי השימוע בעניינם של העותרים אכן מעורר קושי, שכן בכל המקרים השהות שניתנה להם להגיש השגה היה קצרה מאוד וכללה ימי מנוחה. בעניין זה, קיבלה הנשיאה את העמדה לפיה על פי רוב יש לבצע צווי הריסה שהוצאו לבתי מחבלים בדחיפות על מנת להשיג הרתעה ולכן יש הצדקה לקביעת לוחות זמנים קצרים. עם זאת, חרף הדחיפות יש להקפיד על כך שלוחות הזמנים יהיו סבירים והוגנים בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אלא שבשים לב למהות הסמכות המופעלת ובפגיעתה לעתים בזכויות יסוד של חפים מפשע – פרק זמן של יום עבודה אחד לשם הגשת השגה אינו מספיק. זאת ועוד, החיפזון שבו נוהלו ההליכים גרם לתקלות נוספות ועשוי היה לגרור טעויות חמורות שלעתים הן בלתי הפיכות. אף על פי כן, משניתנה לעותרים הזדמנות להשמיע את טענותיהם בפני בית המשפט ואפשרות להשלמת טיעון לאחר הדיון, קבעה הנשיאה כי סד הזמנים לא גרם בסופו של דבר בענייננו לעיוות דין ואין מקום לנקוט בסעד קיצוני של ביטול הצווים. זאת, כפוף לכך שבמבט צופה פני עתיד על המשיבים לקבוע לעצמם נהלים סבירים בעניין המועדים הרלוונטיים, לרבות משך הזמן להגשת השגה. כן נקבע כי אין מקום להתערב בסירובם של המשיבים למסור לעיונם של העותרים את חוות הדעת ההנדסיות.

גינוי תקיף מקיר לקיר במגזר היהודי

הנשיאה נאור דחתה את כל העתירות, למעט אחת שעניינה צו ההחרמה וההריסה שהוּצָא לביתו של אחד החשודים בביצוע הרצח של מלאכי רוזנפלד ז"ל. הצו התייחס לדירה בקומה העליונה של בניין בן שמונה קומות בסילוואד. בעניין זה, קיבלה הנשיאה את עתירתו של בעל הבניין בשל הזיקה החלשה בין המחבל ובני משפחתו לדירה המיועדת להריסה, ובשל היעדר תשתית למסקנה כי בנסיבות כאלה יש בכוחה של הריסת הבית להרתיע מפגעים בפוטנציה. לשיטתה, המשיבים לא הראו כי מתקיים בעניין זה קשר רציונלי בין התכלית ההרתעתית לבין הריסת המבנה מושא העתירה, מה גם שניתן להשיג את ההרתעה הדרושה באמצעות הוצאת בני המשפחה מהדירה ואטימתה למשך פרק זמן מוגבל. זאת ועוד, התייחסותם של המשיבים לסוגיה הייתה כוללנית ולא היה בה הסבר מדוע במקרה שבו עיקר הפגיעה תיגרם לצד שלישי שאינו קשור כלל למחבל, שזיקתו לבית מועטה, מוצדק לנקוט בסנקציה קיצונית של הריסה. לפיכך, נקבע כי יש להורות על ביטול צו ההריסה שהוּצָא ביחס לבית זה, תוך חיובו של בעל הבניין לעמוד בהצעתו להוציא את משפחת הנאשם מהדירה.

למסקנה האמורה הצטרפו יתר שופטי ההרכב, חנן ומלצר ונעם סולברג. השופט סולברג העיר בין היתר לעניין טענת ההפליה שהועלתה וסבר כי הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. לשיטתו, הציבור היהודי ככלל הוא מוּרתע ואינו מוּסת, ועל אף שישנם מעשי תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים, השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר ביחס הסביבה שהוא גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד. עוד העיר השופט סולברג כי שעה שפעולות הטרור אינן מבחינות בין חיל לאזרח ובין שעת מלחמה לעת שלום, הציפייה מצד המדינה להמשיך ולדבוק בהבחנות הדיכוטומיות שיצר המשפט הבינלאומי עלולה לכבול את ידיה במלחמתה בטרור, ולסכן את בטחון אזרחיה.

השופט מלצר הוסיף באשר לטענות ההפליה כי אם נגיע למצב שיחייב הרתעה גם כלפי משפחות של מפגעים יהודים או של בני מיעוטים תושבי ישראל – דין דומה אמור לחול בעיקרון אף עליהם.

 

בג"ץ 7040/15

 

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

מידתיות מול הרתעה: שופטי בג"ץ מטילים ספק בחוקתיות הריסת בתי מחבלים

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.