אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > המחוזי אישר: שלחה לשופטת מכתב שבו איימה להתאבד והורשעה בעבירת איומים

צילום: רון פז

המחוזי אישר: שלחה לשופטת מכתב שבו איימה להתאבד והורשעה בעבירת איומים


11.11.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש קבע כי אין בדין היתר פוזיטיבי להתאבדות ואף נאסרו סיוע או שידול להתאבדות, כך שמתקיים היסוד של פגיעה שלא כדין הקבוע בסעיף 192 לחוק העונשין. העובדה שהאיום בפגיעה הופנה כלפי המערערת עצמה אינה שוללת את יסודות העבירה, שכן קיימת מבחינתה של השופטת "זיקת אחריות" כלפי המערערת, שהטילה על השופטת אחריות אישית ומוסרית להתאבדות שבה איימה

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של בעלת דין שהורשעה בעבירת ניסיון לאיומים, לאחר ששלחה לשופטת שפסקה בעניינה בהליך תביעה קטנה מכתב בו איימה בהתאבדות. נקבע, כי האיום בהתאבדות מצידה של המערערת נעדר היתר פוזיטיבי בדין ולפיכך הוכח היסוד "שלא כדין", וכי לאור תכלית סעיף העבירה למנוע איום על הזולת בכל דרך שהיא ולאור מגמתה הברורה של הפסיקה לתת למונח "איום" פרשנות רחבה – החלופה הפרשנית המוציאה את המערערת מגדר אותו "אדם אחר" אליו מכוון האיום אינה פרשנות תכליתית וסבירה. עוד נקבע כי אף שהמכתב לא הגיע ליעדו בסופו של דבר, הרי שהדבר לא נעשה מסיבות התלויות במערערת שכיוונה כי הדברים אכן יגיעו לעיניה של השופטת ויטרידו את מנוחתה.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המערערת הורשעה לאחר ניהול הוכחות בעבירה של ניסיון לאיומים ונידונה לחודש מאסר על תנאי והתחייבות בסך 1,000 שקל. עניינה של המערערת החל בהליך משפטי-אזרחי שהתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות בפני השופטת שלומית יעקובוביץ, שבו ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה שחייב אותה לשלם סך של 30 אלף שקל.

לאחר שהשופטת סירבה לבטל את הפסק הדין פנתה המערערת בעניין לבכירים במערכת המשפט ובמערכת הציבורית וניסתה ללא הצלחה לשכור את שירותיו של עורך הדין שיסייע לה לתקוף את ההחלטה או לפנות ללשכה לסיוע משפטי. משכל מאמציה נכשלו, כתבה המערערת מכתב לשופטת יעקובוביץ' שבו איימה בהתאבדות. בעקבות זאת הוגש כתב האישום נגד המערערת בעבירת ניסיון לאיומים, בנימוק שהמכתב לא הגיע לעינה של השופטת אלא יורט עוד קודם לכן על ידי קצין הביטחון.

בהכרעת הדין קבע בית משפט השלום כי איומה של המערערת להתאבד מהווה עבירת איומים וכי מדובר בעבירה שהיא מסוג העבירות ההתנהגותיות ולא עבירה תוצאתית. לדעת בית המשפט, איום בהתאבדות כלפי שופט הדן בעניינו של אדם יטריד את מנוחתו, יערער את שלוות נפשו ויפגע פגיעה קשה בכל  הערכים המוגנים עליהם באה העבירה להגן.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על הכרעת הדין וציין כי סעיף 192 לחוק העונשין קובע כי "המאיים על אדם בדרך כלשהיא בפגיעה שלא כדין, בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו מאסר שלוש שנים". לדעת השופטים, אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה היסוד העובדתי והנסיבתי "שלא כדין" מתקיים בעניינה של המערערת.

בעניין זה, צוין כי היסוד "שלא כדין" הוא יסוד מוקשה שמקורו בדין האנגלי, ומלומדי המשפט גם באנגליה וגם בישראל מתקשים עד היום לתת לו הגדרה משביעת רצון והיו אף שהביעו דעתם כי מוטב היה לולא נברא. עוד ציינו השופטים כי משמעותו של המונח האמור בהקשרה של עבירת האיומים בכלל ובהקשר של איום בהתאבדות בפרט נבחנה בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזי במספר מקרים, אולם העניין טרם נדון והוכרע בבית המשפט העליון. לפיכך, סבר בית המשפט כי יש לאמץ את פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין מליכוב (ע"פ 2555/01 מליכוב נ' מדינת ישראל) בה נאמר כי אין בדין היתר פוזיטיבי להתאבדות, אין לראות בה זכות אשר יש להגן ולשמור עליה, ואף קיימת הוראת חיקוק הנמצאת "במעגל השני" של המעשה, האוסרת על סיוע או שידול להתאבדות. לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי האיום בהתאבדות מצידה של המערערת נעדר היתר פוזיטיבי בדין, ולפיכך הנטל להוכיח את היסוד "שלא כדין" הורם כנדרש על ידי המשיבה.

אשר לטענה כי "האדם האחר" האמור בסעיף העבירה אינו יכול להיות המאיים עצמו, ציין בית המשפט כי בספרו של המלומד י' קדמי על הדין בפלילים נאמר כי יש הגורסים ש"האדם האחר" יכול להיות כל אדם שהוא ויש הגורסים כי המדובר אך ורק באדם שיש למאוים לפחות "זיקת עניין" כלפיו אם לא למעלה מכך. במקרה דנן, סברו השופטים כי גם לפי הגישה המחמירה מתקיימת "זיקת עניין" בין השופטת המאוימת לבין המערערת, שכן המערערת הייתה בעלת דין לפני השופטת שכלפיה הופנה האיום בהתאבדות והאמירות שנכללו במכתב  האיום עסקו כולן בתוצאת ההליך המשפטי שהתנהל לפניה ובביקורת עליו. גם הפגיעה מושא האיום בחייה של המערערת, נקשרה על ידה בטבורה לתוצאת ההליך שקוממה אותה ואשר את שינויה דרשה. לאור האמור, נקבע כי אין ספק שהתקיימה מבחינתה של השופטת "זיקת אחריות" כלפי המערערת, שכן הוטלה עליה במכתב אחריות אישית ומוסרית להתאבדות בה איימה. בנוסף, לאור תכלית סעיף העבירה למנוע איום על הזולת "בכל דרך שהיא" ולאור מגמתה הברורה של הפסיקה לתת למונח "איום" פרשנות רחבה, סבר בית המשפט כי החלופה הפרשנית המוציאה את המערערת מגדר אותו "אדם אחר" היא אינה פרשנות תכליתית וסבירה ולכן אין להחיל בעניין את סעיף 34כא לחוק העונשין לפיו מקום בו דין ניתן לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו יוכרע העניין לפי הפירוש המקל עם הנאשם.

לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה כי חלה במקרה הנדון הגנת "זוטי דברים", מאחר שמטרתה של הגנה זו היא להסיר את התווית הפלילית מעל מעשה העבירה נוכח האינטרס הציבורי שלא להטביע "אות קין פלילי" על מצחו של אדם מקום שאין לציבור עניין בכך. לדעת בית המשפט, על אף ההבנה למצבה האישי והנפשי של המערערת ולמצוקתה בעת שהמכתב נכתב, קשה לומר שהדברים כפי שנכתבו אינם כוללים מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן וגם קביעותיו של בית המשפט קמא שוללות בבירור את האפשרות לראות במעשה כ"זוטי דברים" מבחינת האינטרס הציבורי. עוד צוין כי אמנם המכתב לא הגיע ליעדו, אך זאת לא מסיבות התלויות במערערת שכיוונה כי הדברים אכן יגיעו לעיניה של השופטת ויטרידו את מנוחתה.

 

ע"פ 57262-12-14

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.