אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > בפעם השלישית: העליון החזיר למחוזי דיון בתיק רשלנות רפואית בן 15 שנה

בית המשפט העליון. צילום: שפרה לויתן

בפעם השלישית: העליון החזיר למחוזי דיון בתיק רשלנות רפואית בן 15 שנה


10.11.2015 | עו"ד לילך דניאל

בית המשפט העליון הורה פעם נוספת להחזיר לבית המשפט המחוזי את הדיון בתביעת רשלנות רפואית במהלך לידה, שהובילה לטענת המערער להפרעה התפתחותית נרחבת, לאחר שנקבע כי בית המשפט המחוזי דחה את התביעה מבלי להידרש לשאלת הקשר הסיבתי, שלצורך ההכרעה בה הוחזר אליו התיק בגלגול השני

בית המשפט העליון החזיר פעם נוספת לבית המשפט המחוזי את הדיון בתביעת רשלנות רפואית במהלך לידה, לאחר שקבע כי בית המשפט המחוזי דחה את התביעה מבלי שנדרש לשאלת הקשר הסיבתי שהופנתה אליו.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המערער נולד בסוף שנות השבעים בניתוח קיסרי, לאחר שאמו (המערערת 2) אושפזה בבית חולים שבבעלות המשיבה, הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, עקב פקיעה מוקדמת של מי שפיר. בראשית שנות התשעים אובחן המערער כסובל מהפרעה התפתחותית נרחבת (PDD) לא טיפוסית, וכבעל פיגור בינוני. בשנת 2000 הגישו הוריו של המערער תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיבה בה טענו בין היתר לרשלנות מצדה בביצוע הלידה. עם זאת, בית המשפט קבע כי המשיבה לא התרשלה במהלך הלידה וכי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הקליני של המערער לבין אירועי לידתו. בנוסף, נקבע כי על תביעתם של ההורים חלה התיישנות הואיל וחלפו 20 שנה מיום גילוי מצבו הבריאותי.

בערעור שהוגש לבית המשפט העליון נקבע כי המשיבה התרשלה במהלך הלידה בכך שחרגה מאמות המידה המקובלות ומרמת הזהירות המצופה מרופא סביר, וכן בכך שלא שמרה את הרשומות הרפואיות המקוריות ובפרט את תרשים המוניטור ובכך גרמה למערער נזק ראייתי כבד. בסופו של דבר הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לדון בקשר הסיבתי בין התרשלות המשיבה למצוקה שהתרחשה במהלך הלידה. זאת, אף שבית המשפט העליון קבע על בסיס חוות דעת מומחית מטעם בית החולים כי הוכח הקשר הסיבתי ברמת הסתברות של 10%. בין לבין, ניתן פסק הדין בדנ"א 4693/05 בית חולים כרמל ואח' נ' עדן מלול, בו נקבע כי במקרים של עמימות סיבתית (קרי באין אפשרות להוכיח קשר סיבתי במאזן הסתברויות של 51%), אין לפסוק פיצויים לפי כללי הוכחה יחסיים.

בגלגולו השני של התיק דחה בית המשפט המחוזי את התביעה אף מבלי להידרש לשאלה שלצורך הכרעה בה הדיון הוחזר אליו, וזאת על סמך הנפסק בדנ"א מלול. בית המשפט קבע כי הואיל ושאלת הקשר הסיבתי בין המצוקה העוברית לבין מצבו של המערער הוכרעה לפי שיעור ההסתברות שהוצב בחוות הדעת של המומחית, והואיל ושיעור זה אינו עומד בכלל מאזן ההסתברויות שנקבע בהלכה להוכחת התביעה, אין להידרש עוד לשאלת הקשר בין ההתרשלות למצבו של המערער כיום. לפיכך נדחתה התביעה.

המערערים פנו בשנית לבית המשפט העליון, ושם עיקר המחלוקת נגעה לפרשנות שנתן בית המשפט לחוות דעתה של המומחית, אשר קבעה כי שיעור של 10% מתוך 100% נכותו הנפשית של המערער היא בגין תרומה אפשרית של המצוקה בלידתו לעיכוב ההתפתחותי. ביתר פירוט, השאלה היא האם חוות הדעת עסקה בשאלת הקשר הסיבתי, או שמא עניינה בקביעת גובה הנזק בו חבה המשיבה לנוכח מצבו של המערער כיום.

השופטת דפנה ברק ארז קיבלה את הערעור ופסקה יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי פעם נוספת, על מנת שיכריע בשאלה שהונחה לפתחו, לאחר שיבחן אותה לגופה. ראשית, ציינה השופטת ברק ארז כי לשיטתה, לשונו של פסק הדין בערעור לעליון מטה את הכף לכיוון המסקנה כי בית המשפט זה הכיר בקיומו של נזק בשיעור של 10% שנגרם למערער כתוצאה מהמצוקה בלידה. לדבריה, נוכח העובדה כי מדובר במספר אמירות שחוזרות בזו אחר זו בחלק האופרטיבי של פסק הדין, יש בהן כדי לגבור על האמירה הבודדת בפסק הדין ממנה משתמע כי עניינה של חוות הדעת בבחינת הקשר הסיבתי.

לגופו של עניין סברה השופטת כי בית המשפט המחוזי לא פירש נכונה את הדברים שנאמרו בפסק הדין בערעור ביחס לדנ"א מלול, במסגרתם נדרש בית המשפט העליון במבט צופה פני עתיד לכך שלהכרעה בסוגיה שנבחנה בדנ"א מלול עשויה להיות חשיבות לצורך ההכרעה בפסק הדין בגלגול השני. עם זאת, דברים אלה נאמרו ביחס לשאלה שנותרה פתוחה ושבה התבקש המחוזי להכריע לגופה – האם התרשלות המשיבה היא שגרמה לאירועי הטטניה (התכווצויות-יתר של הרחם) שהתרחשו במהלך הלידה. מנגד, האזכור של חוות הדעת של המומחית בא בסופה של ההתייחסות לפסק הדין שיינתן בדנ"א מלול ובמנותק ממנה, וניתן לראות בבהירות כי פסק הדין בערעור התייחס לקביעה בחוות הדעת האמורה שלפיה המערער זכאי לפיצוי בשיעור של 10% כעניין שאינו שנוי במחלוקת (בכפוף להוכחתה של השאלה שנותרה פתוחה כאמור). לדעת ברק ארז, הדעת נותנת וההיגיון מחייב כי אילו בית המשפט העליון היה סבור שחוות הדעת עוסקת בסיבתיות של 10% (להבדיל מנזק של 10%) הוא היה מתייחס באופן מפורש לאפשרות ששינוי בהלכה במסגרת דנ"א מלול עשוי היה להוביל לדחיית התובענה על בסיס זה, אך לא כך נכתבו הדברים.

עוד התייחסה השופטת להשתלשלות הפרוצדוראלית שהובילה לבחינת חוות הדעת של המומחית וקבעה כי הרקע להגשתה שופך אור נוסף על האופן שבו יש לקרוא את קביעותיו של בית המשפט העליון ביחס אליה. לשיטתה, עיון בפסק הדין במלואו מוביל למסקנה שבית המשפט העליון התייחס בערעור לחוות הדעת ככזו שעוסקת בשאלת הנזק ולא בשאלת הסיבתיות ובשלב זה של ההתדיינות לא יכול להיות מקום לפתוח ולבחון מחדש את השאלה למה בדיוק התכוונה המומחית בעת שכתבה את חוות הדעת. זאת ועוד, האחריות לכך שהמומחית לא נחקרה על חוות דעתה רובצת לפתחה של המשיבה, כפי שנקבע בפסק הדין בערעור, ואין הצדקה לאפשר לה לנסות ו"לשפר עמדות" בהליכים מאוחרים לכך.

המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין חלק על דבריה של השופטת ברק ארז וסבר כי מעיון במכלול פסק הדין שבערעור עולה כי חוות הדעת נדרשה לצורך קביעת אחריות המשיבה, במיוחד מששאלת האחריות בנוגע לקשר הסיבתי שבין הטטניה לנזק נענתה בראשיתה בשלילה ואך לנוכח חוות הדעת נענתה לבסוף בחיוב. עם זאת, ההתייחסות לחוות הדעת לא נעשתה בפסק הדין שלערעור על דרך של בחינת הכתוב בה והמשמעות העולה ממנה לעניין רף ההסתברות הנדרש, אלא כל שנאמר לגביה הוא כי יש לראות את המשיבה כמנועה מתקיפת הנטען בה נוכח מחדלה הדיוני וכי על בסיסה יחושבו פיצויי המערערים ככל שיוכח שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות להיווצרות הטטניה. לפיכך, סבר רובינשטיין כי עניינה של חוות הדעת המקורית הוא בשאלת הקשר הסיבתי בין המצוקה העוברית לבין נכותו של המערער ובלעדיה אין נפקות לשאלה אם הגורם המעוול הוא שגרם לטטניה אם לאו, ולפיכך לא הוכח קשר סיבתי בין אירועי הלידה למצבו של המערער. משכך, הכלל הנותר הוא של הוכחה על פי "מאזן הסתברויות" – דהיינו 51% – בין ההתרשלות לנזק הנטען, אלא שהמקרה דנן אינו עומד בנטל הנדרש להוכחת התביעה ועל כן היה מקום לדחות את הערעור.

השופט סלים ג'ובראן הצטרף לדבריה של השופטת ברק ארז והוסיף כי לשיטתו שגיאתו של בית המשפט המחוזי הייתה בכך שהוא יישם את הלכת הדיון הנוסף על שאלת הקשר הסיבתי שלא נדרש לה – בין אירועי הטטניה לבין הנזק של המערער – ובשל כך דחה את התובענה מבלי שנדרש לשאלת הקשר הסיבתי שהופנתה אליו: בין התרשלות המשיבה לבין אירועי הטטניה. לפיכך, יש לעמדתו להשיב את התיק למחוזי על מנת שידון בשאלה האמורה.

 

ע"א 4351/14

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה