אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > החיילת התאבדה, אביה והוריה האומנים שהפקירו אותה לא יקבלו תגמולים ממשהב"ט

צילום: Getty Images Israel

החיילת התאבדה, אביה והוריה האומנים שהפקירו אותה לא יקבלו תגמולים ממשהב"ט


03.11.2015 | עו"ד לילך דניאל

המנוחה שננטשה על ידי הוריה הביולוגיים, גדלה בבית יתומים ברוסיה ונשלחה בארץ למשפחת אומנה שהפעילה אלימות כלפיה עד כי רשויות הרווחה פעלו להעברתה לפנימייה. לאחר מותה, עתרו ההורים האומנים והאב הביולוגי לקבל תגמולים ממשרד הביטחון כמשפחה שכולה. ועדת הערעורים: קבלת הבקשה תפר את הציווי המוסרי של "הרצחת וגם ירשת"

ועדת ערעורים מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה דנה בערעורים על החלטת קצין התגמולים במשרד הביטחון שלא להכיר באביה הביולוגי והוריה האומנים של חיילת שהתאבדה בצבא כזכאים לזכויות מכוח החוק. השופט יעקב וגנר קבע כי אין מקום להתערב בהחלטה וזאת מכוח התרשמותם של חברי הועדה אודות חיה האומללים של המנוחה בבית משפחת האומנה ויחסיה הטעונים עם ההורים, וכן מאחר שאלו קיבלו תשלום עבור אירוחה. אשר לאב הביולוגי, שוכנעו חברי הוועדה כי למנוחה נעשה עוול מוסרי לאחר שהאב נטש אותה ואת אחיה בגיל צעיר והתנער ממנה בצורה כה חריפה, עד שקבלת ערעורו יפר את הציווי המוסרי של "הרצחת וגם ירשת".

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המנוחה ואחיה נולדו ברוסיה ובהיותם רכים בשנים ננטשו על ידי הוריהם לאחר שאמם ברחה ואביהם (המערער 1) עבר להתגורר בעיר אחרת. בעקבות האמור, הועברו הילדים לבית יתומים של המדינה וזכות ההורות מהוריהם הביולוגיים נשללה בנימוקים של הזנחה והתעללות. בשנת 1995 הובאו הילדים למדינת ישראל במסגרת פרויקט "גשר" והקרן לטיפול בחסויים מונתה להם כאפוטרופוס. מספר שנים לאחר מכן עלה ארצה גם המערער, ככל הנראה אלכוהוליסט המתגורר לעיתים עם אמו ואחותו בדירה שכורה ולעתים מוגדר כחסר בית. תחילה נערכו מפגשים בין המערער למנוחה ואחיה, אולם מאחר שאלו השפיעו על המנוחה לרעה ניתק הקשר. בשנים שלאחר מכן נקלטו המנוחה ואחיה במשפחות אמנה נפרדות, כאשר המנוחה נקלטה בבית משפחתם של המערערים 2-3. עם זאת, עקב עבודותיהם של הורי המשפחה אשר דרשו נסיעות מרובות לחו"ל נותרה המנוחה לבדה פרקי זמן ממושכים, לא קיבלה התייחסות רגשית הולמת ומערכת היחסים עם בני המשפחה הייתה מורכבת. לאור האמור, החליט השירות הסוציאלי להחזיר את המנוחה לפנימייה, אך גם במהלך שהותה שם המשיכו יחסיה עם המשפחה האומנת להיות מורכבים וטעונים. לאורך כל שנות שהותה של המנוחה בפנימייה הקפידו הורי המשפחה האומנת לנהל רישום מפורט של ימי האירוח שלה אצלם ולקבל תשלום עבור כך ממשרד הרווחה.

ביולי 2010 גויסה המנוחה לשירות סדיר אולם זמן קצר לאחר מכן נמצאה גופתה בבסיס שבו שירתה, כשהיא ירויה בראשה וידה הימנית מונחת על נשק שנמצא בסמוך אליה. דוח סיכום חקירה בנוגע לנסיבות המוות ציין כי יומיים לפני כן הודתה המנוחה בגניבה וסיפרה שנהגה כך עקב מחסור בכסף לציוד אישי. כמו כן, היא פתחה מספר פעמים בהליכים להכרה בה כחיילת בודדת, אך הטיפול בבקשותיה לא הושלם.

לאחר מותה הגישו האב הביולוגי וההורים האומנים תביעות נפרדות לקצין התגמולים במשרד הביטחון להכרה בהם כ"בני משפחה" של המנוחה לצורך קבלת זכויות לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). קצין התגמולים דחה את שתי התביעות, וקבע כי האב הביולוגי לא גידל את המנוחה, אשר גדלה בבית יתומים ברוסיה לאחר שהוא ואמה נטשו אותה ואת אחיה. אשר להורים האומנים, קבע קצין התגמולים כי הם אינם עומדים בהגדרת המונח "בני משפחה" כהגדרתו בחוק.

הביקורים בבית המשפחה נרשמו בקפדנות

יו"ר ועדת הערעורים השופט יעקב וגנר, וחברי הועדה ד"ר ד' בק וד"ר א' קורת, דחו את הערעור שהגישו האב וההורים האומנים וציינו כי חוק המשפחות הוא חוק סוציאלי שנועד להטיב עם ציבור מסוים ואשר מטרותיו ותכליתו הן להעניק פיצוי מה, אפילו חומרי, למשפחה ששכלה בן משפחה שנמסר על ידיהם לצה"ל. החוק מאפשר אמנם להכיר בהורי אומנה כהורים שכולים, אך הכרה זו מגיעה עם סייגים ותנאים. כך, נקבע בסיפא של סעיף 1(ג) לחוק כי על ההורה האומן לקלוט את הנספה בהיותו קטין במשך לפחות חמש שנים וזאת שלא על מנת לקבל פרס. במקרה זה, קבעה הוועדה כי מהראיות והעובדות שהוצגו בפניה ברור כי משפחת האומנה לא עומדת בקריטריונים בהם נקב החוק, שכן המנוחה הועברה מביתם לפנימייה על ידי רשויות הרווחה ובמועד זה פסקה המשפחה להיות המשפחה האומנת שלה וקיבלה תפקיד של משפחה מארחת. בנוסף, קיבלה המשפחה פיצוי כספי הן בתקופה בה שימשה משפחת אומנה והן בתקופה בה מילאה תפקיד של משפחה מארחת. הוועדה הדגישה כי ביקוריה של המנוחה בבית המשפחה נרשמו בקפדנות והוגשו אין ספור דרישות תשלום על ידם בגין כך.

מעבר לכך, התרשמו חברי הוועדה כי חייה של המנוחה בבית המשפחה לא היו סוגים בשושנים, שכן אבי המשפחה לא התייחס אליה כהורה לאורך כל השנים, ובטח שלא העניק לה יחס של אב דואג ומאמץ. כך, העיד האב האומן כי מתוקף עבודתו כרב חובל הוא נעדר מהארץ תקופות ממושכות וניכר כי הקשר בין השניים היה רופף והוא לא הכיר פרטים לגבי המנוחה כגון הגיל שבו הגיעה לביתו, הארץ שממנה עלתה, מתי התגייסה, ואף לא זכר את תאריך פטירתה. לפיכך, נקבע כי אבי המשפחה לא היה נוכח כלל בחיי המנוחה ובוודאי שלא שימש דמות אב עבורה, לא מאמץ, לא אומן ולא בכלל. עוד קבעו חברי הוועדה כי גם אם המשפחה נעדרה מהארץ לתקופות לצורך עסקיה באופן תדיר ולא ממש נהגה במנוחה כמנהג אם בבתה, כאשר האופר, בחורה הסובלת מפיגור שכלי שאספה האם מהרחוב, הייתה אמורה לטפל ולהשגיח על המנוחה בזמני היעדרותה. חיזוק למסקנות אלו מצאו חברי הוועדה בתצהיר אחיה הצעיר של המנוחה אשר עמד על יחסיה הקשים עם משפחת האומנה, שכללו גם הפעלת אלימות כלפיה ואשר הביאו אותה לברוח פעמים רבות מהבית והסתיימו בהעברתה לפנימייה. לפיכך, קבעה הוועדה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב אשר בדין דחה את ההכרה במשפחת האומנה כמשפחה שכולה.

הזכות ההורית נשללה

בכל הנוגע לערעורו של האב הביולוגי, הרחיבו חברי הוועדה תחילה בנוגע למשמעותה של "זכות הורית", וציינו כי בשנת 1989 התקבלה באו"ם האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, עליה חתמה גם ישראל, המציגה תפיסה חדשה של הילד כישות אוטונומית הנושאת זכויות מהותיות ולא רק אובייקט הראוי להגנה. לפי האמנה, על ההורים מוטלת האחריות הראשונית להבטחת התפתחותם של ילדים ולהגנה עליהם, ואילו על המדינה מוטלת החובה לסייע להורים במשימה זו במרב האמצעים העומדים לרשותה. בישראל מונו בעקבות אשרור האמנה שתי ועדות ציבוריות ובעקבות המלצתן הוגשה הצעת חוק הורים וילדיהם שמטרתה למלא את מחויבות המדינה על ידי הגדרת היקף האחריות ההורית למימוש זכויות הילד וכן קביעת דרך מימושה, הן במסגרת המשפחתית והן לאחר פירוד ההורים. לפי תזכיר הצעת החוק, ההורים הם האפוטרופסיים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו והסמכות לייצגו.

במקרה זה, לא הייתה מחלוקת כי המערער לא גידל את המנוחה לאחר שהיא ננטשה בגיל צעיר מאוד וכמעט ולא היה לו איתה קשר בחייה. כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי המערער לא מילא כל תפקיד אבהי בחייה של המנוחה ולמעשה זכותו ההורית עליה ועל אחיה נשללה ממנו עוד ברוסיה לאחר שהילדים נמצאו נטושים בבית הרוס, רעבים וקפואים מקור ועל כן נלקחו לבית יתומים של המדינה. גם לאחר עלייתו לישראל, המערער מעולם לא ניסה באופן פעיל להשיב לידיו את הזכויות ההוריות שנלקחו ממנו עוד ברוסיה, לא דאג למחסורם של ילדיו, ואף לא זיהה את המנוחה בתמונות שהוצגו לו בבית המשפט ובמועד הלווייתה. המערער גם לא הגיע לשבעה של המנוחה ולאף אחת מהאזכרות לזכרה. לאור האמור, שוכנעו חברי הועדה כי למנוחה ולאחיה נעשה עוול מוסרי  וכי היעתרות לבקשת המערער תיצור עוול נוסף הן לאחיה והן לחברה שבה אנו חיים. מכאן, שלנוכח מעשיו ומחדליו של המערער כאביה של המנוחה, התנהגותו הנלוזה ונטישתו הפיזית והנפשית – סברו חברי הועדה כי לא ניתן לאפשר לו לקבל תגמולים מהמשיב בגין מותה. לבסוף, הזכירו חברי הועדה את הציווי המוסרי "הרצחת וגם ירשת" אשר הפך זה מכבר לציווי משפטי מן המניין ומכוחו לא ייתכן שאדם יעוול ויימצא נשכר בעוולתו. לסיכום, קבעו חברי הוועדה כי כשם שהטבע מקים זכותם של אב ואם על ילדיהם, כך יש בהפקרת הילד והזנחתו כדי לקפח ולהפקיע את אותה הזכות.

 

עמ"ח 46231-12-11

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה