אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > העליון: הודעה מראש לנאשם על העונש שייגזר עליו – פרקטיקה פסולה ולא ראויה

בית המשפט העליון. צילום: שפרה לויתן

העליון: הודעה מראש לנאשם על העונש שייגזר עליו – פרקטיקה פסולה ולא ראויה


30.08.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש קיבל חלקית את ערעורו של מורשע בעבירות זיוף שטרות והקל בעונשו לאחר שבימ"ש השלום הודיע לו מראש מהו העונש הצפוי להיגזר עליו ושינה את רכיבי גזר הדין במעמד צד אחד. פרקטיקה זו, לשיטת ביהמ"ש, עשויה לפגוע במראית פני הצדק בעיני הציבור וליצור את הרושם כי טיעוני הצדדים לעונש הם למראית עין בלבד

בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של מורשע בעבירות זיוף שטרות שנידון ל-30 חודשי מאסר בפועל, וקבע כי נמצאו פגמים בהתנהלותו של בית משפט השלום שהודיע למערער מראש מהו העונש הצפוי להיגזר עליו ושינה את רכיבי גזר הדין במעמד צד אחד. השופט חנן מלצר קבע כי פרקטיקה בגדרה שופט מודיע לצדדים מראש את העונש שיגזור עלולה ליצור תחושה כי טיעוניהם לעונש הם כביכול למראית עין בלבד, וכי טרם ההחלטה בדבר תיקון גזר הדין ראוי היה כי בית המשפט יזמן את המערער לשמיעת עמדתו.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

נגד המבקש הוגש כתב אישום במסגרתו יוחסו לו עבירות זיוף שטרות כסף ומטבעות, קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת פריטים אסורים. בתחילתו של ההליך הפלילי כפר המבקש ברוב עובדות כתב האישום, אולם בהמשך הושג עמו הסדר טיעון ועל כן הודה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בעבירות שיוחסו לו. כשמונה חודשים לאחר ההרשעה נגזר דינו של המבקש ל-30 חודשי מאסר בפועל ו-6 חודשי מאסר על תנאי. בתום הדיון יצאו המבקש ובא-כוחו מאולם בית המשפט, אלא שאז הורה השופט על תיקון גזר דינו של המבקש כך שבמקום 30 חודשי מאסר בפועל הושתו עליו 24 חודשי מאסר והופעל מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו כך שמחציתו ירוצה במצטבר ומחציתו ירוצה בחופף. המשמעות היא כי גזר הדין תוקן מבחינת מבנהו אולם התוצאה האופרטיבית נותרה זהה. בעקבות האמור, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו עתר לאפשר לו לחזור בו מהודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן מטעמים שונים.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש תוך שקבע כי אין הצדקה לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו. נקבע כי אין לקבל את טענתו שלא הבין מהן עובדות כתב האישום המתוקן שבהן הודה, וכי העובדה שבית משפט השלום הודיע לנאשמים מה העונש שעתיד להיגזר עליהם משמעה שהמבקש הסכים להסדר מתוך מודעות לעונש שהוא צפוי לו. בנוגע לטענות שעניינן אופן הפעלת המאסר המותנה, קבע בית המשפט כי יש לקבל את עמדת המדינה ולראות בעבירות של זיוף שטר כסף וזיוף מטבע משום "עבירת רכוש מסוג כלשהו" (כנוסח התנאי שהופעל), כך שעצם ביצוען מצדיק את הפעלת התנאי. לבסוף, נדחה ערעורו של המבקש לעניין חומרת העונש שנגזר עליו ונקבע כי נוכח העבירות שבהן הורשע העונש אינו חורג מרף הענישה המקובל.

לא נגרם עיוות דין

בית המשפט העליון קיבל בחלקו את ערעורו של המבקש וקבע כי יש להקל בעונשו. השופט חנן מלצר ציין כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן ככלל רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר יש בטענות המבקש כדי להצביע על קיומו של עיוות דין בעניינו. מקרה זה, לדעת השופט, אכן נכלל באותם מקרים יוצאי דופן וזאת בגין מקבץ של קשיים שנמצאו בפסק דינו של בית המשפט השלום: ראשית, הודעת בית המשפט למערער ולנאשמים האחרים בתיק מה צפוי להיות עונשם עוד קודם לשמיעת הטיעונים לעניין העונש, שנית – אופן תיקון גזר הדין במעמד בא-כח צד אחד לאחר שהמערער ובא-כוחו יצאו מהאולם, ושלישית – אופן הפעלת המאסר המותנה. הובהר כי הקשיים הללו אמנם רופאו ברובם במסגרת פסק הדן בערעור אולם הצורך להעניק למערער את התחושה שניתן לו יומו באופן הולם וההבנה כי בסוגיות אלו יש להעמיד דברים על מכונם – היא המכריעה.

לגופו של עניין, דחה בית המשפט את הטענה בדבר הצורך להסדיר את נושא החזרה מהודיה במסגרת הליך ערעור וקבע כי מששוכנע בית המשפט המחוזי מעבר לספק סביר בהיעדרן של נסיבות מיוחדות או נימוקים מיוחדים המצדיקים את חזרתו של המערער מהודייתו – שוב לא יכולה לקום לו כל טענה בדבר "נטל ההוכחה" שיהיה בו כדי להביא לכך שיתאפשר לו לחזור מהודייתו בשלב הערעור. זאת, על אף שמדובר בסוגיה חשובה שייתכן ותחייב מענה בעתיד.

לדעת השופט מלצר, קביעה אפריורית של הדין שיוטל על הנאשם עובר להרשעתו ולשמיעת הטיעונים לעונש מטעם הצדדים היא פרקטיקה לא תקינה המעוררת קושי רב במצב המשפטי הנתון. בעניין זה הוזכר כי קיימות מספר גישות בכל הנוגע לשאלת מהות תפקידו של השופט בעריכת הסדר הטיעון: גישה הדוגלת במעורבות שיפוטית בעריכת ההסדר וגישה הפוכה הדוגלת בריסון שיפוטי מוחלט בעת עריכת ההסדר, כאשר הגישה הנוהגת בישראל היא גישת הריסון, ולא בכדי השתרשה ההלכה כי אל לו לשופט ליטול על עצמו תפקיד בשלב של גיבוש הסדר טיעון. כפועל יוצא, פרקטיקה בגדרה שופט מודיע לצדדים מראש את העונש שיגזור, עלולה ליצור תחושה כי טיעוני הצדדים לעונש הם כביכול למראית עין בלבד ובכך היא עלולה לפגוע במראית פני הצדק בעיני הציבור וליצור גם השתקפות סובייקטיבית שלילית של ההליך בלב בעלי הדין. לאור האמור, סבר בית המשפט כי יש לקבל את טענת המערער בדבר ניהול הליך בלתי תקין בפני בית המשפט השלום. עם זאת, בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית סבר בית המשפט כי לא נגרם למערער עיוות דין המצדיק התערבות בעצם הרשעתו.

"אין לנהל משפט בהיעדרו של הנאשם"

בכל הנוגע לשינוי רכיבי גזר הדין במעמד צד אחד, הזכיר השופט מלצר כי הכלל הוא שאין לנהל משפט פלילי בהעדרו של הנאשם אלא במקרים חריגים הקבועים במפורש בחוק. זאת, שכן זכותו של נאשם להיות נוכח בהליכים פליליים המתנהלים נגדו מוכרת במשפט הישראלי כזכות יסוד ויש הסבורים שהיא אף בעלת מעמד חוקתי. לצד זאת קבעה הפסיקה כי לבית המשפט סמכות טבועה לתקן או לשנות פסק דין כל עוד "לא קם מכס המשפט באותו יום". לדעת מלצר, טרם ההחלטה בדבר תיקון גזר הדין ראוי היה כי בית המשפט יזמן את המערער לשמיעת עמדתו, אולם פגם זה רופא על ידי בית המשפט המחוזי שאפשר לבא כוח המערער להעלות בפניו טיעונים בעל פה ובכתב בנושא זה.

עוד התייחס השופט לפרשנות המאסר המותנה, קרי האם יש לראות בעבירות של זיוף שטר כסף ומטבע פשוטה משום "עבירת רכוש מסוג כלשהו" המפעילה את המאסר, וציין כי כלל הפרשנות הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין מורה כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". בעניין זה, הובהר בפסיקה כי עקרונית אין כל מניעה להחיל כלל זה גם על שלב הענישה, ואף אין מניעה להחילו על פרשנותו של פסק דין. לאחר בחינת השיקולים השונים הנוגעים לעבירה שבמחלוקת, סבר בית המשפט כי מתעורר ספק האם התנאי שהוטל על המערער היה אמור להיות מובן על ידו כחל גם על העבירות בהן הורשע בתיק זה ודי בכך על מנת לקבל את טענתו בנושא זה. משכך, בוטלה הפעלת המאסר המותנה.

לבסוף, דחה בית המשפט את טענותיו של המערער לעניין חומרת העונש שנגזר עליו ונקבע כי לא היתה בו משום סטייה משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מהסוג שבהן הורשע, ודומה אפילו שהעונש שהושת עליו היה מתון יחסית.

בסיכומו של דבר, עונשו של המערער יופחת בשישה חודשי מאסר שהופעלו כנגדו לריצוי במצטבר כך שירצה בסך הכל עונש של 24 חודשי מאסר בפועל.

 

רע"פ 523/13

 

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.