אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > רשלנות תורמת של הולך רגל שנפגע בתאונה עשויה להקים אחריות לנזקי הרכב הפוגע

צילום: Getty images Israel

רשלנות תורמת של הולך רגל שנפגע בתאונה עשויה להקים אחריות לנזקי הרכב הפוגע


26.08.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש לתביעות קטנות קיבל את תביעתו של נהג רכב לחייב בפיצויים את הקטינה שבה פגע לאחר שזו התפרצה לכביש שלא במעבר חצייה: "הדין בא לסייע להולכי הרגל המבקשים לחצות את הכביש בבטחה אך אין בכך כדי להתיר להם לחצות בכל מקום שיחפצו תוך סיכון עצמם ואחרים, מבלי שיהיו אחראיים לתוצאות מעשיהם"

בית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתו של נהג רכב לחייב בפיצויים הולכת רגל בה פגע לאחר שהתפרצה לכביש שלא במעבר חציה. השופטת רנה הירש קבעה כי הולך רגל המפר את חובותיו הקבועות בדין צריך להבין שהוא עשוי לגרום לתאונת דרכים ויכולים להיפגע אנשים, וכי קביעת אחריותו של הולך רגל לתאונה, במקרים שבהם מדובר באחריות ממשית ובהתנהגות שבצידה רשלנות של ממש, תתרום למלחמה בתאונות הדרכים ותשרת את המטרה של חינוך, הסברה והרתעה. במקרה זה, חויבה הולכת הרגל לפצות את נהג הרכב בשיעור של 25% מהנזק, בסך של 625 שקל.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

הנתבעת 2, בתה הקטינה של הנתבעת 1, נפגעה קל בתאונת דרכים לאחר שרכב הנהוג על ידי התובע פגע בה כאשר חצתה את הכביש. לטענת התובע, הקטינה התפרצה לכביש שלא במעבר חציה ולכן חרף מהירות נסיעתו הנמוכה הופתע ולא הספיק לעצור ולהימנע מהפגיעה בה. כתוצאה מהתאונה נגרם לרכבו של התובע נזק למראת הצד מימין וכן לאחת הדלתות, כשלדבריו החליף את המראה למראה משומשת בסך 1,500 שקל ולא תיקן את הנזק לדלת. עוד טען כי בשל הנזקים נאלץ למכור את הרכב במחיר הנמוך ב-10,000 שקל ממחיר המחירון.

התובע הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה ובהכרעת הדין נקבע שמחומר הראיות והעדויות עולה כי הקטינה חצתה את הצומת שלא במעבר חצייה, אך לא הובאו נתונים מהם ניתן להגיע למסקנה האם התובע יכול היה למנוע את התאונה. עוד ציין בית המשפט לתעבורה כי יתכן שהקטינה חצתה את הצומת באופן פתאומי.

בעקבות כך, עתר התובע לחייב את הנתבעות לפצותו על הנזק שנגרם לרכבו בתאונה.

אמה של הקטינה טענה כי לא יתכן שמי שנפגע בתאונת דרכים יהיה אחראי לפצות את בעל הרכב שהיה מעורב בתאונה בגין נזקיו, אך הבהירה כי היא זו שתשלם את הפיצוי לתובע ככל שייפסק.

השופטת רנה הירש קיבלה את התביעה וציינה כי מהפן המשפטי, מי שאחראי לנזק צריך לשלם פיצוי לניזוק בהתאם לשיעור אחריותו. לאחר שקילת טענות הצדדים וראיותיהם, הגיעה השופטת למסקנה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו לשכנע כי גרסתו עדיפה על פני גרסת הנתבעות. זאת, שכן גרסתו נתמכה בממצאי בית המשפט לתעבורה שקבע שהבת חצתה את הכביש שלא במעבר חציה. מלבד זאת, ייתכן שהטראומה שוודאי חוו הנתבעות בשל התאונה השפיעה על המידע הזכור להן, על דיוק הזיכרון ועל שחזור האירועים כפי שאלה זכורים להן לאחר חלוף הזמן, וגם בכך יש כדי להפחית מהמשקל שניתן ליתן לעדויותיהן. על בסיס האמור, קבעה השופטת כי הבת חצתה את הכביש באמצע הצומת שלא במעבר חציה וכי היא התפרצה לכביש בפתאומיות, בסמוך מאד לרכבו של התובע.

השופטת הוסיפה כי כבר בשנות החמישים הכיר בית המשפט העליון באפשרות לייחס אחריות תורמת להולך רגל שנפגע בתאונה, וכי קיומה של רשלנות תורמת של הולך הרגל נשקלת תדיר בתיקים פליליים בעת גזירת עונשו של מי שנמצא אשם בגרימת התאונה. לפיכך, רשלנותו התורמת של הולך הרגל עשויה להפחית את מידת האשם המוטל על הנהג המעורב בתאונה בהליך האזרחי או את "רף הרשלנות", ובהתאם את חומרת העונש בהליך פלילי, הגם שאין בה כדי לשלול באופן מלא את הפגם שנפל באופן נהיגתו של נהג הרכב.

השופטת הירש הבהירה כי הולך רגל הבוחר לחצות כביש בלא תשומת לב לתנועה בפניו, במקום שאינו מיועד לכך ומבלי לעצור ולבחון באופן יסודי את התנועה בשני הכיוונים ולוודא כי כלי הרכב המתקרבים יכולים להבחין בו - מתרשל. עם זאת, יש להבחין בין חובת זהירות של הולך הרגל כלפי עצמו בלבד העשויה להקטין את זכותו לקבל פיצוי, לבין הפרת חובת הזהירות גם כלפי המשתמשים האחרים בדרך – מצב בו ניתן להשית עליו אחריות גם לנזקיהם של אחרים. לצד זאת הובהר כי לא בקלות ייקבע שהולך רגל אחרי לנזקי הרכב שפגע בו. כאשר מדובר ברשלנות ברף הנמוך מצדו ורשלנות משמעותית מצד הנהג, ייחשב אשמו המשמעותי של הנהג כ"גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הולך הרגל לבין התאונה.

בהתאם לכך, קבעה השופטת כי הולך הרגל צריך לצפות כי התפרצותו לצומת במקום שאינו מיועד למעבר הולכי רגל עשויה לגרום לסיכון, וזאת לנוכח הבלימה החדה ו/או הסטייה של הרכב, כתוצאה מן התאונה או במטרה להימנע ממנה.

בשולי הדברים הדגישה השופטת כי במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים, יש מקום לבחון את המקרים שבהם ראוי להטיל אחריות על הולך רגל, בצד הצורך בסברה, ואין להסתפק בשיח הציבורי רק בקריאות להחמרת הענישה כלפי נהגים האשמים בתאונות דרכים. זאת, שכן הדין בא לסייע להולכי הרגל המבקשים לחצות את הכביש בבטחה אך אין בכך כדי להתיר להם לחצות בכל מקום שיחפצו תוך סיכון עצמם ואחרים, מבלי שיהיו אחראיים לתוצאות מעשיהם.

במקרה זה הביאה השופטת בחשבון את העובדה כי הבת חצתה באמצע הצומת שלא במעבר חציה ובאופן פתאומי, את מיקום התאונה באמצע הצומת וליד בית ספר, את היותה של הבת קטינה ששיקול דעתה אינו בהכרח תואם לשיקול דעתו של מבוגר, את הנזק הקל שנגרם לבת והנזק לרכב המעיד על מהירות נסיעה שאינה גבוהה מאד, את מיקום הנזק ברכב ואת מכלול נסיבות העניין והגרסאות שנמסרו. בהתחשב בכל האמור, חילקה השופטת את האחריות בין הצדדים בשיעור של 75% על התובע ו-25% על הקטינה. בהיעדר ראיות לנזקים, הן הממוניים והן הבלתי ממוניים, קבע בית המשפט את נזקי התובע על דרך האומדנה בסכום נמוך יחסית של 2,500 שקל, ומכאן שהנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 625 שקל בתוספת הוצאות בסך 1,000 שקל.

 

ת"ק 50667-02-15

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.