אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש העליון : "סיכוי תיאורטי לאדם אחר בעל דנ"א זהה אינו מקים ספק סביר"

צילום: Getty images Israel

ביהמ"ש העליון : "סיכוי תיאורטי לאדם אחר בעל דנ"א זהה אינו מקים ספק סביר"


09.08.2015 | עו"ד נעמה זינגר

השופט אורי שהם דחה את ערעורו של מורשע בעבירות מין ואלימות על סמך ראיית דנ"א שנמצאה על בגדיה של המתלוננת והבהיר כי אף אם קיים סיכוי תיאורטי לקיומו של אדם אחר בעל פרופיל דנ"א זהה לזה של המערער, הרי שמדובר בסיכוי קלוש ביותר שאין בכוחו להקים "ספק סביר" באשר למעורבותו במעשה התקיפה

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של מורשע בביצוע עבירות מין ואלימות, לאחר שנקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר זיהויו של המערער כמבצע העבירות. בפרט נקבע כי יש בראיית הדנ"א כדי להעיד על זהותו של המערער, וזאת בשים לב שגם אם קיים סיכוי תיאורטי לקיומו של אדם אחר בעל פרופיל דנ"א זהה, הרי שמדובר בסיכוי קלוש שאינו מקים "ספק סביר".

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

נגד המערער הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לו בשני אישומים ביצוע עבירות של אינוס, מעשה מגונה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. על פי עובדות האישום הראשון, המערער עקב אחר המתלוננת בדרך עפר, בעת שצעדה ברגל, התנפל עליה וקרע את בגדיה. אז, על פי הנטען הוא ביצע את העבירות של אינוס ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. לאחר מכן הוא נמלט מהמקום. על פי עובדות האישום השני, בעת שמתלוננת אחרת צעדה, השיג אותה המערער וביצע בה מעשה מגונה.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בכל המיוחס לו באישום הראשון, בקובעו כי לא הוטל ספק באשר לעצם התרחשות האירועים המתוארים. בפרט נקבע כי הוכח מעבר לספק סביר כי המערער אנס את  המתלוננת בכך שחדר עם לשונו אל תוך איבר מינה. נקבע לעניין זה כי הרשעת המערער נסמכה, בעיקרה, על ראיית דנ"א שנמצאה על בגדיה של המתלוננת, ועל התאמתה של ראיה זו לפרופיל הדנ"א של המערער.

בעניין זה גם התבסס בית המשפט על חוות דעת סטטיסטית וקבע כי גם אם קיים סיכוי תיאורטי לקיומו של אדם אחר בעל פרופיל דנ"א זהה לזה של המערער, הרי שמדובר בסיכוי קלוש שאינו מקים "ספק סביר", ביחס למעורבותו של המערער במעשה התקיפה. מנגד זיכה בית המשפט את המערער מהאישום השני בקובעו כי לא ניתן לקבוע כנדרש שהוא ביצע את מעשה התקיפה.

בגזר הדין נדרש בית המשפט לתסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה של המתלוננת נשוא האישום הראשון אשר קבע כי זו עדיין חווה את האירוע הטראומטי. כן נדרש בית המשפט לנסיבות ביצוע העבירה, בציינו כי המערער עקב אחר תנועותיה של המתלוננת וארב לה, תוך שהיה מודע לעובדה כי הם נמצאים במקום מבודד. המערער הפתיע אותה והתנפל עליה תוך שימוש באלימות, ולא גילה רחמים כלפיה אף כשאמרה לו שהיא אישה מבוגרת והתחננה בפניו כי יאפשר לה לחזור לילדיה ולמשפחתה.

נוכח האמור נתן בית המשפט את דעתו למדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, וקבע כי מתחם הענישה, במקרה זה, נע בין 8 ל-12 שנות מאסר בפועל. על המערער נגזר עונש של תשע וחצי שנות מאסר.

בערעור שהגיש לבית המשפט העליון טען המערער כי בית המשפט שגה בכך שביסס את הרשעתו על ראיית הדנ"א שכן לטענתו, בנסיבות המקרה, אין בראיה זו כשלעצמה כדי להביא להרשעתו. עוד נטען כי בית המשפט שגה משלא נתן את המשקל הראוי לעובדה שהמתלוננת לא זיהתה אותו באופן ודאי כמי שתקף אותה. טענה זו מקבלת משנה תוקף, לטענת המערער, בעיקר לנוכח העובדה כי בטרם נערך מסדר זיהוי התמונות, הצביעה המתלוננת על אדם אחר שהיה מעורב באירוע. לחילופין טען כנגד חומרת גזר הדין.

השופט אורי שהם דחה את הערעור וציין כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, ניתן להרשיע נאשם על יסוד ראיית דנ"א כראיה יחידה. במקרה זה, ציין השופט, טען המערער לחולשתה, כביכול, של ראיית הדנ"א בענייננו כראיה סטטיסטית, כאשר לשיטתו, לוּ הייתה מתבצעת בדיקת דנ"א השוואתית בין פרופיל הדנ"א של אחיו לבין פרופיל הדנ"א שהופק מן המוצגים, ולוּ היה מתבצע פילוח לפי מגזרים ותתי קבוצות, קיימת סבירות לכך כי התוצאות הסטטיסטיות שנקבעו היו משתנות. השופט קבע כי הפרופיל הבולט אשר הופק ממכנסיה של המתלוננת תואם, ברמה גבוהה ביותר של הסתברות, את פרופיל הדנ"א של המערער. כמסתבר מחוות הדעת שהוגשו לבית משפט קמא ומעדויות המומחים, אף אם קיים סיכוי תיאורטי לקיומו של אדם אחר בעל פרופיל דנ"א זהה לזה של המערער, הרי שמדובר בסיכוי קלוש ביותר שאין בכוחו להקים "ספק סביר" באשר למעורבותו של המערער במעשה התקיפה המתואר.

כן דחה השופט את טענת המערער ביחס לזיהויו על ידי המתלוננת וקבע כי אין  מקום להתערב במשקל המוגבל שנתן בית משפט קמא לעובדת זיהויו של המערער על ידי  המתלוננת, בשים לב שנקבע מפורשות כי משקלה של הראיה אינו רב.

עוד נדחתה טענת המערער נגד היסוד העובדתי של עבירות האינוס, כשלשיטתו לא הוכח יסוד "החדירה" הנדרש לצורך הרשעה, שכן לא ניתן לחדור עם הלשון "עד לנרתיק של אישה בשום צורה". השופט שוהם ציין את הפסיקה שקבעה לא אחת כי די ב"תחילת חדירה" על מנת לקיים את היסוד הנדרש להרשעה, ואין צורך להוכיח את עומק החדירה.

השופט הוסיף כי בחינת רמת הענישה המקובלת בעבירות דומות מלמדת על מנעד רחב למדי של עונשים, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו של העבריין הקונקרטי. נוכח האמור, אין בעונש המאסר שהושת על המערער, גם אם אינו קל, משום סטייה מרמת הענישה המקובלת בעבירות אינוס שבוצעו באותן נסיבות או בנסיבות דומות.

 

ע"פ 8479/13

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה