אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש: מחברי הספרון "השמאל הלאומי" הוציאו את דיבתו של פעיל מועצת יש"ע

צילום: Getty images Israel

ביהמ"ש: מחברי הספרון "השמאל הלאומי" הוציאו את דיבתו של פעיל מועצת יש"ע


06.08.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של אהרון דומב וקבע כי מחברי הספר, אלדד יניב ושמואל הספרי, שביקרו בחריפות את מפעל ההתנחלויות, ייחסו לו ולמנהיגים אחרים של ציבור המתנחלים שימוש בשקרים, קומבינות, לחצים ואיומים על ממשלות ישראל לדורותיהן, באופן העולה כדי לשון הרע. הדיון יוחזר לבית משפט השלום לצורך בחינת הגנת אמת בפרסום

בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורו של פעיל מועצת יש"ע אהרון דומב על דחיית תביעת לשון הרע שהגיש  נגד אלדד יניב, שמואל הספרי וגדי טאוב אשר חיברו והפיצו ספרון בשם "השמאל הלאומי". הספרון, שפורסם בשנת 2009, עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים המעסיקים את החברה הישראלית ובכלל זאת ביקר בחריפות את מה שכונה "מפעל ההתנחלויות" והעומדים בראשו. בית המשפט קבע כי יש לדחות את הערעור ביחס למרבית ההיגדים עליהם נסבה התביעה, אולם ביחס לחלק שייחס לדומב שימוש ב"שקרים וקומבינות" על מנת להפעיל לחץ על ממשלות ישראל – יש בו כדי להציג את דומב באור שלילי ולכן מדובר בלשון הרע. לאור האמור, הורה בית המשפט להשיב את הדיון לבית משפט השלום לצורך בחינת הגנת "אמת בפרסום".

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המערער, אהרון דומב, הוא תושב קריית ארבע שמילא לאורך השנים שורת תפקידים במועצת יש"ע ותפקידים ציבוריים נוספים. בקיץ 2009, פורסם בפומבי ספרון שכותרתו "השמאל הלאומי" אותו חיברו אלדד יניב ושמואל הספרי, וגדי טאוב היה שותף להפצתו באמצעות האינטרנט. בספרון הובאה עמדת המחברים בנושאים פוליטיים וחברתיים המעסיקים את החברה בישראל ועומדות במוקד השיח הציבורי. אחד הנושאים המרכזיים שנכללו בספרון היה מה שכונה "מפעל ההתנחלויות" באזור יהודה ושומרון מאז שנת 1967 והוא עסק ביחסה של המדינה ושל רשויות השלטון אל מפעל זה ובציבור העומד מאחוריו לגווניו, בין היתר תוך מתיחת ביקורת על ההוצאה הכספית של המדינה להקמת מפעל זה אשר לשיטת המחברים, יכלה לשמש למטרות טובות וחשובות יותר לחברה בישראל. אגב העיסוק בנושא זה, כללו המחברים בספרון פרק שכותרתו "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות'", שהם לשיטתם "אדוני הארץ" העומדים מאחורי אותו "מפעל התנחלויות", כשאין חולק ש"דומפה" הוא כינויו של התובע. בעקבות האמור, הגיש דומב תביעת לשון הרע נגד המשיבים, בה עתר להורות על גניזת הספרון ולחייב את המשיבים לפצותו ב-300 אלף שקל.

בית משפט השלום דחה את התביעה וקבע כי על אף סגנונו החד, הבוטה והמשתלח של הספרון מדובר בהבעת דעה על נושאים פוליטיים שנויים במחלוקת, וגם מבחינת העקרונות העומדים בבסיס חופש הביטוי קיימת הצדקה לפרסום. לפיכך, ועל מנת למנוע הגשת תביעות שנועדו להרתיע מפני הבעות דעה מנוגדות – חויב המערער בשכר טרחה לטובת המשיבים בסך של 70 אלף שקל.

השופט עודד שחם דחה את מסקנתו הגורפת של בית משפט השלום וקבע כי דומב אמנם אינו נזכר בשמו המלא אלא בכינויו, אולם כינויו של אדם הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו ולא אחת ניתן לזהותו על פי כינוי זה. במקרה זה, קבע השופט, כינויו של המערער מוכר בציבור ובתקשורת ומכלול הנסיבות מאפשר בנקל לזהותו בפרסום, במבחן האדם הסביר.

עוד הוסיף השופט כי הפרסום כרך את מנהיגי ציבור המתנחלים עם הציבור עצמו וכלל דברים חריפים ובוטים שיש בהם כדי לייחס עבירה על החוק והלך רוח גזעני. עם זאת, הואיל והטקסט ניתן לפירוש באופן סביר כמתייחס לציבור להבדיל מהמערער עצמו, ובשים לב לכללי הפרשנות לפיהם במקרה של ספק יש להעדיף פירוש הנותן תוקף לחופש הביטוי, ניתן לאשר את מסקנתו של בית משפט קמא ביחס לחלק זה של הפרסום.

למסקנה שונה הגיע בית המשפט ביחס לפסקה בה ייחסו המחברים לדומב ולמנהיגים אחרים של ציבור המתנחלים שימוש בשקרים, קומבינות, לחצים ואיומים על מנת להפוך את ממשלות ישראל לדורותיהן ל"קבלן הביצוע של מועצת יש"ע". בכך, קבע השופט שחם, יש כדי לייחס מידה של אי יושר למערער, להטיל בו דופי ולהאיר את אישיותו ומעשיו באור שלילי. משכך, יש בהיגד זה משום לשון הרע. לצד זאת הבהיר השופט כי העובדה שהדברים מיוחסים למערער בטקסט בעל אופי פוליטי אינה גורעת מהמסקנה האמורה, שכן גם בהינתן אופיו של הטקסט הקורא הסביר מבין כי מיוחסת למערער מידה של חוסר יושר לכל הפחות.

לבסוף, נדחה הערעור בכל הנוגע לשני היגדים נוספים – באחד מהם, בו נטען כי דומב תומך במדינה דו לאומית וברעיון לתת לפלסטינים אזרחות, זכות הצבעה ואת "המפתחות למדינה", נקבע כי ההיגד האמור נמצא בגדרי סף הסיבולת ואין בו משום לשון הרע. בהיגד השני נכתב כי הפלסטינים ייקראו רחוב על שם המערער וחבריו כאות תודה ל"פעילותם רבת השנים לבניינה של מדינה פלסטינית במימון היהודים". לדעת בית המשפט, הרישא של ההיגד האמור היא סלנג ומן המכלול עולה כי כוונת המחברים הייתה לתוצאה הסופית אליה יובילו בסופו של דבר פעולותיו של המערער.

השופט משה דרורי הצטרף למסקנתו של השופט שחם אך סבר כי היה מקום להרחיק לכת אף יותר ביחס למחברי הספרון. לשיטתו, לשון הרע כלפי המערער חלה גם על ההיגדים שהתייחסו למערער בד בבד עם ציבור המתנחלים, ומשסירבו המשיבים לפרסם התנצלות ולומר כי הם חוזרים בהם מהדברים שנכתבו כלפי המערער אישית מהווה הדבר ראייה כי מבחינתם יש להשאיר את הטקסט שכתבו כמות שהוא. לפיכך, לשיטת השופט דרורי, היה מקום להחזיר לבית משפט השלום את התיק כולו על מנת שידון בכל מילה ומילה של פרק 23 של הספרון המהווה פגיעה בשמו של המערער, ללא החלוקה שהוצעה על ידי השופט שחם. עם זאת, הנשיא דוד חשין לא הצטרף למסקנה זו ומשכך הוחלט כדעתו של השופט שחם.

בסיכומו של דבר, הערעור התקבל חלקית בכל הנוגע לחלק בפרסום שייחס למערער שקרים וקומבינות יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום אשר יקיים בירור עובדתי של טענת האמת בפרסום שבפי המחברים לעניין זה. הערעור נגד גדי טאוב נדחה.

 

ע"א 60587-12-14

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

נדחתה תביעת לשון הרע נגד מחברי ספרון "השמאל הלאומי" שביקר את ההתנחלויות 

 

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.