אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > גוגל הוא הילד הרכלן של הכיתה

עו"ד רון לוינטל

גוגל הוא הילד הרכלן של הכיתה


27.07.2015 | עו"ד רון לוינטל

שמות של עדי מדינה, שמות של נפגעי עבירה, שמות של חשודים – הכל ניתן למצוא בגוגל. האלגוריתם של מנוע החיפוש מרוקן מתוכן את המושג "צו איסור פרסום" והמחוקק מתנהל בעצלתיים ומקים עוד ועדה לא רלוונטית המפגרת אחר המהפכות הטכנולוגיות. רק פסיקה אחת מהעת האחרונה מבטיחה אולי לתת לנו הגנה

האלגוריתם של "גוגל" שובב. הוא כמו הילד הרכלן של הכיתה, שתמיד יודע הכל לפני כולם, וגם אין לו בעיה לספר מה שהוא יודע – חצי נכון או אולי נכון – ללא תמורה, רק בשביל להיות פופולארי ומקובל בכיתה. אחרי שהוא מספק את הרכילות, הוא רק נהיה עוד יותר אהוד, ולהבא – מקבל שוב את הסיפורים החמים לפני כולם. בגלל ריבוי חיפושים קודמים, אלימינציות וכל מיני חוכמות מתמטיות, הוא יודע להגיד לנו כבר עכשיו, לדוגמה, מה שמה של הדורסת "בת העשירים" ששמה נקשר לדריסתו של הנער גל בק ז"ל, שעשור אחרי המקרה זכה לפרסום במסגרת תוכנית יומן של איילה חסון בערוץ 1. בעוד כלי התקשורת נזהרים ממסירת שמה, הצלחתי לאתרו באמצעות הקשת פרטים טריוויאליים כמו "דורסת גל בק" במנוע החיפוש גוגל. התוצאה לא איחרה לבוא. לפעמים רק בעמוד השני, אבל תמיד שם. 

וזה לא המקרה היחיד. מזה זמן שהאלגוריתם של המנוע מרוקן מתוכן את המושג "צו איסור פרסום". לפני חודשים אחדים יכולתם לגלות, בקלות רבה, מי הוא הזמר שהתחתן לאחרונה ואשתו טענה שהיכה אותה, או מי הם השחקנים הידועים שנעצרו בפרשת הסמים, מי הוא השר הבכיר (המועמד לנשיאות) שנטען שהטריד מינית, ובימים האחרונים הוא הלשין לי מה שמה של עורכת הדין מהצפון שכיכבה בעברה בסרטי פורנו. כבונוס, המלשן הקטן גם מסר לי קישור לכמה סרטים נבחרים. גם עדי מדינה (כמו עד המדינה בפרשת הבר נוער) עלו בחיפושי גוגל בטרם פורסמו ברבים. גם חשודים, כמו הרב מצפת.

וכך, בזמן שבבית המשפט מתנהלת תביעת דיבה, לשון הרע והפרת הפרטיות בין הזמר אייל גולן לבלוגר עומרי חיון, בטענה כי הבלוגר חשף בזמן אמת, כשעדיין הדבר היה מעורפל תחת צו איסור פרסום, את זהותו של "הזמר המפורסם המעורב בפרשת הקטינות" (שלימים נסגרה בעניינו וכתב האישום הוגש נגד אביו) – כלומר הקדים את הפרסום בשלושה ימים, מתרוצצים סודות גדולים מאלה ברשת. הקלדה פשוטה של כמה מילות חיפוש בסיסיות בכל נושא מובילה אל התשובה.

חיון עשוי להיות המסמר האחרון בארון צו איסור הפרסום, אחרי שעיקרון הסוביודיצה הלך גם הוא לעולמו. חיון מפרסם את הדברים בשמו. אחרים מקימים אתרים לא חתומים, בלי "מערכת" ובלי "עורך" ובוודאי בלי האפשרות "ליצור קשר". הם יושבים על שרתים לא ישראליים או בעמודים שאינם מחוברים לגופים ממוסדים. משכך, גם הליך "גילויים" של אותם כותבים אנונימיים מתגלה כמורכב, לאור הלכת רמי מור בת שש השנים (תקופה שנראית, טכנולוגית, כשנות דור), המונעת לפי פסיקת בית המשפט העליון את חשיפת פרטי הטוקבקיסט האלמוני, הבלוגר הסודי, מקים האתר הפלמוני. בהיעדר הזכות המשפטית לקבל את פרטי ה-IP (פרטי זיהוי של הראוטר של המחשב שממנו עלה המידע), נותר הנפגע ללא מענה. אין הוא יכול להיפרע ממי שפרסם את שמו, לא פעם בניגוד לצו תקף של איסור פרסום, באופן המהווה הפרה של חוק הגנת הפרטיות, ובמידה רבה – הפרה של חוק איסור לשון הרע.

המחוקק צועד בעצלתיים אחרי המהפכות הטכנולוגיות ומקים ועדות, שאין בהן אנשי מחשוב אלא רק אנשי תוכן, ומדדה מאחור. לאחרונה הודיעה שרת המשפטים על הקמת ועדה נגד שיימינג ברשת. משתתפיה אינם נושאים בנטל המשפטי היומיומי של איתור נתבעים, מציאת פרצות בחוקים וקידמה טכנולוגית. מסקנותיה עשויות להצטרף למסקנות של ועדות דומות (השר לביטחון פנים עורך ועדת בדיקה להמליץ על הגנה עתידית נגד השמצת שוטרים, בעקבות התאבדותו של תנ"צ ברכה). ועדות הנוגעות לחשיפת IP עבור הסדרת חוקי הפרת זכות יוצרים, איסור לשון הרע או הפרת הפרטיות, נערמות במגרות. במאבק בין המחוקק לטכנולוגיה, ניצחה האחרונה. עוד בטרם ישבה לדון באפליקציית "סיקרט" שהובילה למקרי התאבדות בקרב בני נוער בחו"ל, כבר הסתיים סביבה הבאזז וכבר מקימה הודיע על סגירתה. עד שיידון השיימינג ברשת החברתית פייסבוק, יעלה ויצמח הווטסאפ, ועד שיידון זה, יקום ויבוא הדבר הבא.

עם זאת, פסיקה מהעת האחרונה בע"א 44711-11-14 סביר נ' בר נוי ואח' (נדונה בערעור בבית המשפט המחוזי אצל השופטת אביגיל כהן), סדקה את ההגנה ה"הרמטית" של מנוע גוגל. עורך דין שמעולם לא הורשע קיבל תוצאה ראשונה בגוגל לפיה הוא עצמו הורשע במספר עבירות. מידע לא נכון זה היה מקורו באתר אחר, וגוגל סירבה להסיר את התוצאה השגויה, גם כשידעה שאינה נכונה, זאת תוך דיבור ברוממות הגרון על חופש המידע ברשת והחשיבות של שמירה על עולם ללא צנזורה. כאילו היו התוצאות של גוגל בהכרח ותמיד נקיות מכל מניפולציה. כאילו לא יושבות חברות ענק ומקדמות קידום אורגני כזה או אחר כדי לייצר בגוגל תוצאות מוזמנות.

בתביעות קודמות טענה חברת הענק טענות פרוצדורליות רבות – גוגל ישראל היא לא גוגל העולמית, לדוגמה. לך תחפש אותנו באמריקה או באירלנד כי אי אפשר לשפוט אותנו בישראל – וגם את הטענות המסורתיות לפיהן חברת גוגל היא רק פלטפורמה, ולא אחראית לתוכן (כמו ש"בזק" לא אחראית לתוכן השיחות שאנו מנהלים בטלפון באמצעותה). שופטת המחוזי קבעה לראשונה, ובניגוד לקביעות קודמות, כי גם מנוע גוגל צריך לעמוד תחת כנפי נוהל "הודעה והסרה", כלומר – לפעול להסרת פרסום דיבתי אם הוא מובהק ואם נעשית אל החברה פנייה. גוגל לא חייבת לנטר מיוזמתה מראש את התוצאות, אבל כן מחויבת להסיר תוצאות שליליות, לאחר שהנפגע פנה.

דומה כי נפגעי הפרת הפרטיות – עדי המדינה ששמם נגלה, חשודים בפלילים שלפתע שמם עולה, אחרים שאלמוניותם נפגעת – יכולים להגיש צו בדרך של היקש מההחלטה שאך זה ניתנה. מה שנכון היה לגבי תוצאות עם דיבה, ודאי נכון יהיה לגבי תוצאות של הפרת הפרטיות, שאחד מחלופותיה בחוק הוא גילוי מידע שאמור היה להיות חסוי לפי צו שיפוטי. בדרך זו, יכול אולי להתקיים קרב מאסף בין הנפגע התמים לטכנולוגיה המתקדמת. אולי אפשר יהיה לעצור את הסכר עם האצבע, הרבה אחרי שחלק מהסוסים ברחו מהאורווה. אולי חלק מהנזק יימנע. אבל קשה שלא לתמוה על משמעותו המדלדלת של צו איסור הפרסום – חיה נכחדת בעולם מגוגל.

פסק הדין של עומרי חיון ואייל גולן, לכשיינתן, ועוד בטרם תיבש עליו הדיו, יהיה כבר מיושן לדורו, שכן בקצב שבו מתנהל הליך משפטי, חולפות 4-5 מהפיכות טכנולוגיות. מרשל מקלוהן צדק, ולא ידע עד כמה. המדיום הוא המסר. ובמדיום הזה – קשה לאסור פרסום.   

 

עו"ד רון לוינטל עוסק בתחום לשון הרע, מכהן כיו"ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין ומחבר הספר החדש "ארץ דיבת חלב ודבש" בהוצאת מדיה 10.

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

עידן המקומונים מול עידן הרשת החברתית: האם תם תור הזהב של תביעות לשון הרע?

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה