אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש המחוזי אישר הוצאת ילדים ממשמורת האם בגלל תסמונת הניכור ההורי

צילום: Getty images Israel

ביהמ"ש המחוזי אישר הוצאת ילדים ממשמורת האם בגלל תסמונת הניכור ההורי


06.07.2015 | עו"ד אורי ישראל פז

ביהמ"ש אישר את האמצעי החריג והקיצוני שעליו הורה ביהמ"ש לענייני משפחה וקבע כי במקרה זה הוכחה תסמונת ניכור הורי בדרגתה החמורה, ובכלל זה הכשלת הסדרי הראייה ומעבר למקום מגורים מרוחק, בניסיון למחוק את דמותו של האב מחיי הילדים

הרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב השאיר על כנו את פסיקת בית המשפט לענייני משפחה שהורה להוציא שני ילדים בני 7 ו-8 ממשמורת אצל אימם ולהעבירם למשמורת אצל אביהם – בגלל תסמונת הניכור ההורי נגד האב. השופט שאול שוחט פסק, בהסכמת השופטים יצחק ענבר ויהודית שבח, כי מדובר במקרה שבו הוכחה לפני בית המשפט למשפחה "תסמונת ניכור הורי" בדרגתה החמורה, אישר את פסק הדין הנדיר של השופטת שפרה גליק וחייב את האם בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 23,600 שקל לטובת האב.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

מדובר בזוג הורים גרושים לילד בן שמונה וילדה בת שבע, שלאחר הליך ארוך וממושך הורתה השופטת גליק על העברת הילדים באופן מיידי, ממשמורת האם למשמורת האב, תוך קביעת הסדרי ראיה בין האם לבינם ומתן הוראות בדבר הדרכה הורית לשניים כתנאי ללינת הילדים אצל האם והסדרי ראיה עמם בחופשות ובחגים.

את פסק דינה ביססה השופטת גליק על חוות דעת מסוגלות הורית שהתבקשה והתקבלה במסגרת הליך המשמורת הראשון ועל דו"חות יחידת הסיוע ותסקירי העו"ס שהוגשו במסגרתו. מכל אלה למדה השופטת גליק כי האימא היא "הורה מנכר העושה הכול כדי לגרום לניכור הורי בין ילדי הצדדים לאב" והורתה על העברת המשמורת לידיו.

האם מיאנה להשלים עם פסק הדין, ועורכי דינה רונן דליהו ומור זיידן, ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בין היתר, טענה האם בערעורה כי הנתק של האב עם הילדים החל בשל אירוע אלימות שחוו הילדים ממנו ביולי 2013, וכי אף שהומלץ על הסדרי ראיה תחת פיקוח ובמרכז קשר סירב האב לעשות כן. עוד טענה האם בערעורה כי במשך חודשים ארוכים, ולמעשה עד היום, בחר האב אף לא להיות בקשר עם מוסדות החינוך של הילדים. גם לפני אירוע האלימות לא היה האב קשוב לצרכי הילדים, לא קנה להם מעולם מתנה ולו הקטנה ביותר וגם כשהתקיימו הסדרי ראיה, נהג בטל הסדרי ביקור ולקצר את אלה שהתקיימו משום חוסר יכולתו להתמודד עמם.

מנגד, טען האב, באמצעות עו"ד רועי קורץ, כי אין להתעלם מההליכים שמתנהלים בין ההורים מזה חמש שנים, מהם ניתן ללמוד בבירור על סיכול מכוון של הקשר בינו לילדיו. חוסר שיתוף פעולה עם גורמי הרווחה והפרה מתמשכת של החלטות בית משפט שנועדו לקדם את הקשר – עד כי, כלשון השופטת גליק, "מחקה" האם את האב מחיי הילדים. בנסיבות אלה, העברת המשמורת על הילדים לידי האב היא תוצאה מתבקשת ואף הכרחית. האם, שקיבלה את המשמורת לידיה, בהליך המשמורת הראשון, כשלה במכוון לאפשר קיומם של הסדרי ראיה בינו לבין הילדים, ומשכך, טובת הילדים חייבה את העברתם לידי אביהם, כהורה אחראי שיבטיח את קיומם של הסדרי קשר בין הילדים לאמם.

ביקורת כפייתית ללא תחושת אמפתיה

השופט שוחט, שכתב את פסק הדין המרכזי בערעור, עמד בהרחבה על תופעת ה"ניכור ההורי", סממניה ודרכי הטיפול בה במחקר האקדמי ובפסיקת בתי המשפט השונים. רמת ניכור חמורה היא פעילות מכוונת של ההורה המשמורן לשם מטרה אחת – לנתק כל קשר, מכל סוג שהוא, בין ההורה האחר לבין הילדים – במסגרתה הוא אינו בוחל מביקורתיות מופגנת, מהעלאת האשמות שווא ומהגשת תלונות במשטרה והכל באופן לא פרופורציונלי לאירועים פעוטים וחסרי חשיבות, כדי להצדיק את ביקורתו על ההורה האחר. הילדים, שנמצאים רוב זמנם בקרבת ההורה המשמורן, חווים את הפעילות הזו כפעילות מגינה ותומכת והופכים בעצמם לאחוזי חרדה ופחד מדמותו של ההורה האחר. כתוצאה מכך, מפגינים הילדים עויינות קשה כלפיו, ביקורת כפייתית ובלתי מציאותית, ללא כל רגשי אשמה או תחושת אמפתיה כלפיו והתייחסותם אליו היא חד צדדית וחסרת אמביוולנטיות. מבחינתם, ההורה האחר הוא התגלמות "הרע". ההורה המשמורן לא רק שלא עושה דבר למניעת התופעה, הוא תומך בהצדקות שמספקים הילדים להתנהגותם ומגביר אותה. כתוצאה מכך חל ניתוק מלא ומוחלט בין הילדים לבין ההורה האחר והם אינם מוכנים לשום קשר עמו.

הן המחקר האקדמי והן פסיקת בתי המשפט ממקמים את צו העברת המשמורת כאמצעי אחרון שבו יש לנקוט כאשר מוכח היעדר כשירות של ההורה המשמורן לשמש בתפקיד זה, בשל ניסיונו להרחיק את ההורה השני מחיי הילד. השימוש בדרך טיפול זו מצומצם למצבים חריגים שבהם הפגיעה בילד מכוח הותרתו ברשות ההורה המנכר עולה על הפגיעה שתיגרם עקב ההעברה הכפויה של המשמורת להורה המנוכר או לרשויות הרווחה. כדי לעמוד על קיומה של תסמונת הניכור ההורי, על בית המשפט להיעזר בגורמים מקצועיים שאת חוות דעתם יש להעביר במבחן הביקורת השיפוטית.

במקרה זה, התברר כי חרף מחויבותה של האימא לאפשר קיומם של הסדרי ראייה נאותים עם האב, עברה האם עם הילדים, באופן חד-צדדי וללא כל הודעה מוקדמת, להתגורר ביישוב בצפון המרוחק כ-120 ק"מ ממקום המגורים הרגיל של הילדים. האב נאלץ להגיש לבית המשפט עשרות בקשות מבקשות שונות כתוצאה מקשיים בקיומם של הסדרי הראייה.

סרבנות קשר אינה ניכור הורי

השופט שוחט פסק כי "אין מחלוקת שמזה כשנתיים לא מתקיימים הסדרי ראייה כלשהם בין האב לילדים. אין גם מחלוקת שהילדים מסרבים להתראות עם אביהם. אין מחלוקת שמזה כשנתיים לא מתקיים שום קשר, מסוג כלשהו, ביניהם. עניין לנו, אפוא, בסרבנות קשר. עם זה סרבנות קשר אינה שם נרדף ל'ניכור הורי'. סרבנות קשר היא אחד המאפיינים של תופעת ה'ניכור ההורי'... ואין די בעצם קיומה וממילא יש לבחון את הרקע לה, האם היא מוצדקת ואם יש לה הסבר כלשהו".

מעבר לכך, קבע השופט שוחט כי נכון לבחון אם קיימים מאפיינים נוספים מעבר לסרבנות הקשר שיש בהם כדי להצביע על "ניכור הורי" – ובראש ובראשונה, "פעילות מכוונת של המערערת לשלילה או הגבלה של האפוטרופסות הטבעית שיש לאב על ילדיו. פעילות שכזו מטרתה אחת – למחוק את דמותו של האב מעולמם של הילדים ולמצב בתודעתם משפחה גרעינית ללא דמות אב בתוכה. קיומה של פעילות כזו, ללא הצדקה, מטה את הכף לקביעה בדבר קיומה של 'תסמונת ניכור הורי' ולטעמי בדרגתה החמורה".

"משסרבנות הקשר נבנתה לאורך שנים על ידי האם, החל מהמעבר החד-צדדי והפתאומי למקום ישוב המרוחק 150 ק"מ ממקום המגורים הרגיל בו התגוררו בני המשפחה כולל האב (כשהיא לא מהססת לציין בפני המומחה כי היא עשתה זאת לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי 'לקבוע עובדה' ולא להתייעץ עם האב אחרת יגיש צו מניעה), דרך היתלות באירועי אלימות (שככל שהתקיימו, לא הטביעו, אליבא דחוות דעת המומחים וקביעות בית המשפט, אות קין של מסוכנות על מצחו של האב) כסיבה לטרפוד הסדרי הראיה תוך הפרה בוטה ומתמשכת של החלטות בית משפט בעניין זה; משעניין לנו בחוסר שיתוף פעולה עם שירותי הרווחה לרבות עם דרכי הטיפול שהוצעו ובעיקר ניסיון למחוק את דמותו של האב מחיי הילדים באמצעות הצרת אפוטרופסותו הטבעית עליהם – אין לי אלא להסכים עם קביעתו של בית משפט קמא, כי הוכחה לפניו 'תסמונת ניכור הורי' בדרגתה החמורה", כתב השופט שוחט.

לכן, נפסק עקרונית כי יש לאשר את פסק דינה של השופטת גליק, המורה על העברת המשמורת מהאם לידי האב, ולדחות את הערעור שהגישה האם. עם זאת, על מנת לאפשר העברת המשמורת, בהליך מדורג, הוצע לקבוע כי העברת המשמורת תתבצע בחודש אוגוסט 2015, רם פתיחת שנת הלימודים, כדי לתת לילדים פרק זמן להסתגל לסביבתם החדשה. עד למועד זה, הורו השופטים לשירותי הרווחה במקום מגורי האם והילדים ולשירותי הרווחה במקום מגורי האב ליצור – בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק דינם – מתווה טיפולי להורים ולילדים לקראת ההעברה הצפויה. "יש להורות להורים לשתף פעולה באופן מלא עם שירותי הרווחה בעניין זה", פסק השופט שוחט.

השופט ענבר הצטרף כאמור לפסק דינו של השופט שוחט, תוך שהוא מציין כי "הוצאתם של הקטינים ממשמורתה של האם רחוקה, בלשון המעטה, מלהיות פתרון אידיאלי, אך בהינתן 'תסמונת ניכור הורי' בדרגה חמורה, שמטרתה למחוק את דמותו של המשיב מחייהם של הילדים, ואשר כל הניסיונות לפעול להפגתה סוכלו ומסוכלים בשיטתיות על ידי המערערת, נראה כי מדובר ברע במיעוטו".

 

עמ"ש 60592-03-15

 

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

לבתי המשפט אין כיום כלים להתמודד עם ניכור הורי והסתה

 

ביהמ"ש דחה תביעת אב לפיצוי: הגרושה הסיתה, הילדים בגרו והתביעה התיישנה

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.