אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > המחוזי אישר: עיזבון מקס ברוד, הכולל את כתבי קפקא, יועבר לספרייה הלאומית

צילום: Getty images Israel

המחוזי אישר: עיזבון מקס ברוד, הכולל את כתבי קפקא, יועבר לספרייה הלאומית


02.07.2015 | עו"ד לילך דניאל

הפובליציסט היהודי מקס ברוד הורה בצוואתו למזכירתו להעביר את כתבי ואת כתבי ידידו פרנץ קפקא לשמירה במוסד ציבורי על פי בחירתה, אך זו העבירה אותם במתנה לבנותיה. ביהמ"ש קבע כי המזכירה לא היתה רשאית למכור את נכסי העיזבון או להעניק אותם במתנה וכי גם קפקא וברוד עצמם לא היו מעלים על דעתם כי הכתבים יימכרו במכירה פומבית ויימסרו לכל המרבה במחיר

בית המשפט המחוזי הכריע בסכסוך שנגע לעיזבונו של הפובליציסט היהודי מקס ברוד ז"ל, אשר בצוואתו הורה למזכירתו להעביר את הכתבים, שכללו גם את כתביו של ידידו הפילוסוף פרנץ קפקא, לשמירה במוסד ציבורי לפי בחירתה. בפועל הדבר לא נעשה, ומזכירתו העבירה את כתביו במתנה לבנותיה. בתוך כך, אושרה קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה כי הכתבים יועברו לספרייה הלאומית בירושלים במסגרת הקדש ציבורי, ונקבע כי המנוחה לא הייתה רשאית למכור את נכסי העיזבון או להעניקם במתנה לבנותיה וכי גם קפקא וברוד עצמם לא היו מעלים על דעתם כי הכתבים יימכרו במכירה פומבית ויימסרו לכל המרבה במחיר.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המערערות הן בתה ונכדותיה של מזכירתו האישית של הסופר, הפובליציסט והמלחין היהודי ד"ר מקס ברוד, אשר סייעה בידו לערוך את כתביו. ברוד, שנולד וגדל בפראג, פגש במהלך לימודיו באוניברסיטת פראג את פרנץ קפקא, מי נחשב לאחד הפילוסופים והסופרים הבולטים והחשובים של המאה העשרים, וידידותם של השניים נמשכה שנים רבות, עד למותו של קפקא ממחלת השחפת בשנת 1924. לקפקא לא היו יורשים והוא לא הניח אחריו צוואה, אולם על פי דברים שכתב ברוד באחד מספריו, במגירת שולחן הכתיבה של קפקא מצא שני פתקים הממוענים אליו, בו ביקש ממנו ידידו לאתר ולשרוף את כל כתביו. ברוד, שהבין את גודל יצירתו של קפקא, סירב לעשות כמצוותו ועל כן נטל את הכתבים ועד ליום מותו פעל לפרסומם.

טרם מותו בשנת 1968 ערך ברוד צוואה, שבה הוריש את כל כתביו למזכירתו. בין היתר הורה לה ברוד לדאוג לכך שלאחר מותה יגיעו הזכויות והתביעות החומריות ליורשיה, ובנוסף כל עיזבונו הספרותי יימסר לפי בחירתה לשמירה בספריית האוניברסיטה העברית, הספרייה העירונית בתל אביב או לגנזך ציבורי אחר בארץ או בחו"ל. שנה לאחר מותו, ניתן צו קיום לצוואה והמנוחה מונתה כמנהלת עיזבונו.

בשנת 1973, הגיש היועץ המשפטי לממשלה המרצת פתיחה נגד המנוחה, בה ביקש להצהיר כי כתבי היד של קפקא שייכים לעיזבונו של ברוד. בתביעה נטען כי המנוחה העמידה את כתבי היד למכירה פומבית בחו"ל ואף מכרה חלק מהם, דבר שלטענת היועמ"ש נאסר על ידי ברוד בצוואה. בית המשפט פירש את הסעיף הרלוונטי בצוואה כמאפשר למנוחה לעשות בעיזבון ברוד בימי חייה כרצונה, ורק מה שיישאר אחרי מותה יש למסרו לאחד הארכיונים האמורים. לאחר שהסתיימו ההליכים בתובענה ההיא, מכרה המנוחה כתבים נוספים של קפקא.

מנגנון של "יורש אחר יורש"

בשנת 2008 הלכה המנוחה לעולמה, והותירה אחריה צוואה בה הורישה לבנותיה חלק מהכתבים לפי בחירתן, וכן קבעה כי ביחס לשאר הכתבים עליהן להגיע להסכמה עם ספריית האוניברסיטה העברית או מוזיאון שילר בתל אביב בכפוף לתנאים מסוימים כגון קריאת רחוב על שמו של ברוד, מענק כספי על שמו וכד'. בנוסף, לאחר מותה נמצאו בכספות בארץ ובשוויץ מעטפות ובהן רשומות, כתבי יד, ומכתבים, בהם של קפקא. לאור האמור הגישו בנותיה של המנוחה בקשה לקיום צוואתה, אלא שאחת הבנות נפטרה במהלך ניהול ההליך ולכן בנותיה (נכדותיה של המנוחה) באו בנעליה. גדר המחלוקת בין הצדדים נגעה להיקף עיזבונו של ברוד, ובפרשנות הסעיף הרלוונטי בצוואתו. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הכתבים לא הועברו במתנה לא למנוחה ולא לבנותיה, וכי מנוסח צוואתו של ברוד ניתן ללמוד כי רצונו המפורש היה כי אלו יועברו לשמירה בהקדש ציבורי. לפיכך נקבע כי יש לרשום את ההקדש ולבחון את מינויה של הספרייה הלאומית בירושלים כנאמן. מכאן הערעור.

שופט בית המשפט המחוזי חגי ברנר דחה את הערעור וקבע כי ברוד אכן היה הבעלים של אותם כתבי קפקא שנמסרו לו על ידי קפקא עצמו בעודו בחיים, אולם לא היה בעליהם של הכתבים אותם נטל מדירתו של קפקא לאחר פטירתו. יחד עם זאת, ובהיעדר טוען אחר לזכות במסמכים אלה, סבר השופט כי ראוי שלעת עתה הכתבים שנטל ברוד לאחר פטירת קפקא יופקדו לשמירה יחד עם עיזבונו הספרותי של ברוד, מכח החזקתו בהם עובר לפטירתו, וזאת במסגרת אותו הקדש ציבורי עליו הורה בית המשפט קמא. עוד נדרש בית המשפט לשאלה האם אותם כתבי קפקא שהיו בבעלותו של ברוד עברו במתנה שלמה ומוגמרת למנוחה עוד בחייו של ברוד, אולם קבע כי הדבר לא הוכח. כמו כן, משלא הוכחה גם נטילה של המתנה, יש לראות אותה כבטלה עם פטירתו של ברוד.

נוכח המסקנה כי הבעלות בכתבי קפקא לא עברה לידיה של המנוחה בימי חייו של ברוד, נקבע כי כתבי קפקא הם חלק מעיזבונו הספרותי של ברוד, ומכאן שמנוחה לא ירשה את הכתבים.

עוד נקבע כי בדין קבע בית המשפט קמא שברוד הנהיג מנגנון של "יורש אחר יורש" בכל הנוגע לעיזבונו הספרותי, וכי בנסיבות הצוואה המנוחה לא הייתה רשאית למכור את נכסי העיזבון או להעניקם במתנה לבנותיה. כמו כן, המנוחה לא הייתה רשאית להורישם בצוואתה או להעביר לבנותיה את הזכות לבחור לאיזה מוסד יימסרו נכסי העיזבון. מעבר לעובדה זו, קבע בית המשפט כי הלכה למעשה המנוחה גם לא הקנתה בפועל את כתבי קפקא לבנותיה אלא שמרה את זכויות הבעלות לעצמה. על כן, גם בהנחה שלא הייתה מניעה לכך שהמנוחה תנהג בחייה בנכסי העיזבון כבשלה, הרי שעד לפטירתה טרם הוקנתה הבעלות בכתבי קפקא לבנותיה ולכן מי שזוכה בהם הוא היורש השני.

החברים מפראג ייפגשו בספריה

יחד עם זאת, היות שברוד לא נקב בצוואתו בזהותו המדויקת של המוסד אליו יועבר עיזבונו הספרותי לשם שמירה אלא מנה מספר מוסדות אפשריים, עבר בית המשפט לבחון מהו המוסד שראוי למסור לידיו את עזבונו הספרותי של ברוד. בעניין זה, הבהיר השופט כי בצדק טוענת הספריה הלאומית כי למערערות אין כל מעמד בשאלה למי יימסר העיזבון, שכן זכות הבחירה אינה שלהן אלא של המנהל הנוכחי של עזבון ברוד בכפוף לאישור בית המשפט. זאת, הגם שברוד הותיר את זכות הבחירה בין החלופות השונות בידיה של המנוחה אלא שזו לא עשתה שימוש בזכות זו וחלף זאת התיימרה להורישה לבנותיה – דבר שלא הייתה רשאית לעשות על פי הדין. לאור האמור, משבחר מנהל העיזבון בספריה הלאומית והדבר אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה – הרי שהכתבים יועברו לשם. עוד הוסיף בית המשפט כי קיימת אף אינדיקציה ברורה לכך שברוד עצמו העדיף את הספריה הלאומית. בעניין זה, התייחס בית המשפט לתצהירה של מי שהייתה מזכירתו של מרטין בובר עד פטירתו ועבדה במחלקת הארכיונים של הספריה הלאומית, אשר העידה כי פגשה את ברוד זמן קצר לפני מותו וזה אמר לה כי חשוב לו שארכיונו יהיה באותו מקום בו נמצאים הארכיונים של חבריו, ובפרט של מרטין בובר, שאותו העריץ. בנוסף, התעניין ברוד לדעת כיצד ניתן יהיה לסדר את ארכיונו באופן דומה לארכיון של בובר, ובשיחה דובר על כך שהבאת הארכיון של ברוד לאותה מחלקה תביא לכך "שהחברים מפראג ייפגשו כאן בספריה". לדעת השופט, בצוואתו דיבר ברוד על "הספריה של האוניברסיטה העברית בירושלים", אך אין ספק שהתכוון לספריה הלאומית שכן זו שכנה בקמפוס האוניברסיטה בגבעת רם, וזו הספריה שבה ביקר ברוד טרם פטירתו ואשר את ארכיונו ביקש להפקיד בה, לצידם של כתבי חבריו מפראג.  

לבסוף, הקדיש השופט ברנר מספר מילים לשיקולי צדק, נוכח טענת המערערות כי לא יעלה על הדעת שבית המשפט קמא ייצא מגדרו כדי להגיע לתוצאה לפיה נכסי ירושה לא יימסרו ליורשיהם החוקיים. לדעת השופט, שורת הצדק דווקא אינה ניצבת לימין המערערות, שכן קפקא כלל לא הכיר את המנוחה, לא שוחח עמה ולא פגש בה או בבנותיה מעולם. משכך, הזיקה היחידה בין קפקא לבין המנוחה היא שכתביו התגלגלו לידיה בדרך לא דרך, בשל היותה מזכירתו האישית של חברו הטוב ברוד אשר הפר את הוראתו האחרונה ונמנע מלהשמיד את כתביו. משכך, נשאלת השאלה האם מבחינתו של קפקא העמדת כתביו האישיים, שאותם הורה להשמיד, למכירה פומבית לכל המרבה במחיר על ידי מזכירתו של חברו ועל ידי בנותיה עולה בקנה אחד עם שורת הצדק, ונדמה שהתשובה על כך ברורה. גם מבחינתו של ברוד, כנראה שזה לא היה יכול להעלות על דעתו כי אותם כתבים שמצא לנכון ליתן במתנה למזכירתו יועמדו טיפין טיפין למכירה פומבית בראש חוצות בידיה ובידי בנותיה ויימסרו לכל המרבה במחיר. בנוסף, ניתן גם להניח כי ברוד, שנתן אמון ללא סייג במזכירתו האישית עד כדי כך שהפקיד בידיה את ניהול עזבונו הספרותי והמוסיקלי שהיה כה יקר לליבו, לא היה מעלה על דעתו את המצב ה"קפקאי"  שנוצר בו עזבונו ישכב שנים ארוכות בכספות של בנקים בארץ ובחו"ל במקום שפועלו הספרותי יהיה מוכר לציבור בישראל, יזכה ליחס הראוי לו וישכון אחר כבוד בספריה הלאומית לצדן של יצירות מפרי עטם של חבריו הסופרים דוברי הגרמנית.

 

עמ"ש 47113-11-12

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

ביהמ"ש: כתביו של הסופר פרנץ קפקא יועברו לספרייה הלאומית בירושלים

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה