אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  דעות ונתוחים  > ייחוס חובות ארנונה לבעלי שליטה בחברה - האמנם יחד ולחוד?

עו"ד יאיר ממן

ייחוס חובות ארנונה לבעלי שליטה בחברה - האמנם יחד ולחוד?


01.07.2015 | עו"ד יאיר ממן עו"ד ענבל בר-און

ביהמ"ש אישר את הנוהג של רשויות מקומיות לגבות מכל אחד מבעלי השליטה את מלוא חובות הארנונה של החברה, על פי היקש מחוק החוזים. עוה"ד יאיר ממן וענבל בר-און מסבירים מדוע אין להשלים עם הפגיעה בזכות הקניין הנובעת מערבוב מלאכותי בין שתי סמכויות דרקוניות ולא מהסמכה מפורשת בחוק

במאמר זה נדון בנוהגן של הרשויות המקומיות להטיל את תשלום הארנונה על בעלי שליטה לפי העיקרון של "יחד ולחוד" – קרי, הרשות רשאית לגבות מכל אחד מבעלי השליטה את מלוא חובות הארנונה של החברה ולאו דווקא לפי שיעור אחזקותיו בחברה.

סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מאפשר לרשויות המקומיות לגבות חובות ארנונה באופן אישי מבעלי השליטה בחברה אשר חדלה לפעול, ואשר הותירה אחריה חובות ארנונה לרשות המקומית. הסעיף יוצר חזקה שבדין לפיה ככל שחברה חדלה מפעולתה והותירה אחריה חובות ארנונה, חזקה היא (לפי הדין) כי בעלי השליטה בחברה הבריחו את נכסיה, אלא אם כן יוכיחו כי אלו לא פני הדברים, בבחינת  "אשם, עד שיוכח אחרת".

השאלה הנשאלת במקרה זה היא כיצד יחויבו בעלי השליטה. האם יחויב כל אחד מהם בשיעור לפי חלקו היחסי באחזקתו בחברה, או שמא כל בעלי השליטה בחברה יחויבו "יחד ולחוד" – קרי, ניתן יהא לגבות את מלוא חוב הארנונה שמיוחס לחברה מכל אחד מהם בנפרד?

פירוש מצומצם לפקודה המנדטורית

הרשויות המקומיות נוהגות כדבר שבשיגרה להטיל על חייבים משותפים חיוב בשיטת "יחד ולחוד" מכוח סעיף 316 לפקודת העיריות ו/או  סעיף 52 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) – אשר קובעים כי ניתן לחייב בעלים משותפים במלוא חוב השותפות כאשר השותף המחויב יצטרך לחזור ולהיפרע מיתר השותפים. בעניין זה נופלות הרשויות לכלל טעות שכן לא ניתן להקיש מחיוב בעלים במשותף לחיוב בעלי שליטה ולייבא את הסמכות לחייב את כל הצדדים "ביחד ולחוד".

ראשית, סעיף 316 לפקודת העיריות הוא פקודה מנדטורית ישנה נושנה אשר ספק רב אם היא עומדת בתנאי חוקי היסוד וההגנה על הקניין, ומכל מקום, כבר נקבע כי לאחר חוקי היסוד יש לפרש אותה באופן מצומצם המעקר את שיטת היחד ולחוד מכל תוכן (ועל כך במאמר נפרד...).

שנית, בפסיקת בתי המשפט נקבע כי גזירה שווה מפקודת העיריות אינה ניתנת ללימוד, משום שעסקינן בירידה אל הקניין הפרטי. הסמכות לרדת אל הקניין הפרטי איננה עניין של גזירה שווה מחיקוק אחד למשנהו שכן היא צריכה לנבוע ממקור חוקי ברור.

מאידך, בפסק דין שניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בעניין עיריית רעננה נקבע כי ניתן לחייב בעלי שליטה "יחד ולחוד" וזאת על פי היקש מחוק החוזים. סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע נורמה עקרונית לפיה מקום שמתקיים ריבוי חייבים, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד. עוד נפסק כי החלת עקרונות מחוק החוזים על חיובים שאינם חוזיים אפשרית מכוח סעיף 61 לחוק, המורה שהוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות והן יחולו גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. קרי, הוראות חוק החוזים עשויות לחול גם על חיובים הנובעים מן החוק.

היקש בעייתי מחוק החוזים

בית המשפט בעניין עיריית רעננה קבע כי שילוב הסעיפים 54 + 61(ב) לחוק החוזים מהווה את אותו "מקור חוקי ברור" אשר מאפשר את חיובם של בעלי שליטה בחברה בחובות ארנונה, "יחד ולחוד".

אנו סבורים, בכל הכבוד, שבית המשפט בעניין רעננה הרחיק לכת במסקנתו ולקח את סמכות הרשות צעד אחד רחוק מדי. לטעמנו, אין לראות בהוראה מהוראות חוק החוזים, המוחלת על "חיוב שאינו נובע מחוזה", את אותו "מקור חוקי ברור" אשר מכוחו ניתן לפגוע בזכות הקניין של הפרט. ראשית, משום שאופן והיקף התחולה של הוראה פלונית מחוק החוזים על חיוב שאינו נובע מחוזה הם עניין הנתון לפרשנות, שנוי במחלוקת ואינו ברור מאליו.

סעיף 61(ב) לחוק החוזים קובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". ברי שמילות סעיף 61(ב) מרמזות כי לא "חוק ברור" לפנינו, אלא חוק עמום הנתון לפרשנות בהתאם לתכליות השונות העומדות ביסוד הטלת חיובים ביחד ולחוד על חיובים הנובעים מחוזה לעומת חיובים הנובעים מחוקי המס.

בעוד שניתן להשלים עם פרשנות מרחיבה של זכויות יסוד מכוח החלת סעיפי חוק החוזים על חיוב שאינו נובע מחוזה, וזאת מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים, קשה להשלים עם כך שעסקינן לא ב"חוק ברור", אלא בסוג של היקש מתוך חוק החוזים על חיוב שאינו נובע מחוזה, עם פגיעה בזכויות יסוד (כגון זכות הקניין במקרה דנן).

שנית, הוראות סעיף 61(ב) לחוק החוזים מאפשרות להקיש או ליישם את הוראות חוק החוזים על חיובים שאינם נובעים מחוזה, "ככל שהדבר מתאים לעניין בשינויים המחויבים". האמנם מתאים להקיש מחוק החוזים, אשר עוסק בחיובים רצוניים, שהם פרי מפגש רצונות שוויוני בין שני צדדים, על חיוב מס, שהוא ביסודו כפוי, קוגנטי, סטטוטורי, לא רצוני? האם נכון להקיש מדין שעוסק בהתקשרות רצונית בין צדדים על חיוב מס, אשר אי תשלומו גורר הליכי גבייה מנהלית, על כל המשתמע מהם?

אנו סבורים כי בנסיבות העניין, ככל שעסקינן בחיוב שהוא כפוי ומוכתב מלמעלה, סטטוטורי, ולא כזה שנולד מתוך הסכם בין שני אנשים/גופים, החלת חוק החוזים על חיוב זה אינה "מתאימה לעניין".

קונסטרוקציה על קונסטרוקציה

אם בהיקש חוק החוזים עסקינן, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים לעניין חיוב בעלי שליטה "יחד ולחוד", הרי שיש לשאול מדוע לא לפנות לסעיפים אחרים בחוק החוזים, כגון סעיפים 25 ו- 26 לחוק, הקובעים כי חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

ניתן לראות ב"אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין" את ציפייתם הסבירה של בעלי שליטה בחברות כי ככל שיחויבו מכוח הרמת מסך סטטוטורית, יחויבו הם לפי חלקם היחסי בחברה. ציפייה לגיטימית זו מעוגנת בסעיף 6(א)(1) לחוק החברות, הקובע כי ככל שבעל שליטה בחברה יחויב באופן אישי בחובותיה, וזאת מכוח הרמת מסך, הוא יחויב "בשים לב לאחזקותיו בחברה".

לא זו אף זו, ניתן להגיע למסקנה דומה גם מהוראות סעיף 26 לחוק החוזים, הקובע כי "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

ניתן, איפה, לראות בהיקש מכוח חוק החוזים את שתיקת המחוקק בנוגע לשיעור החיוב של כל אחד מבעלי השליטה בחברה בחוב הארנונה, משום "פרט שלא נקבע בחוזה או על פיו", ובהוראות סעיף 6(א)(1) לחוק החברות – לפיה בעל מניה בחברה יחויב מכוח הליך של הרמת מסך בחובותיה "בשים לב לאחזקותיו בחברה" – את אותו "נוהג המקובל בחוזים מאותו סוג".

לטעמנו, בסביבה הנורמטיבית הרואה בזכות הקניין זכות יסוד, בהיעדר סמכות מפורשת בחוק, לא ניתן לקבוע כי ניתן לחייב בעלי שליטה "יחד ולחוד". ניסיון לפרש חוק מתוך היקש מחוק החוזים, דרך צינור ההזרמה של חוק החוזים אל דיני החיובים באופן כללי, אינו יוצר דין ברור אלא נתון לפרשנויות שונות, וכפי שניתן להקיש מחוק החוזים לרעת הנישומים, כך ניתן לאתר מקורות נוספים בחוק החוזים אשר אותם יש לפרש לטובתם.

אם ניתן להצביע על היקש או גזירה שווה כלשהי הרי שיש להקיש דווקא מעולם האומנות ויסודות החיים. ממש כפי שערבוב צבעים מוביל לצבע חדש ולא נודע, והכל תלוי במידת הערבוב וכמות הצבע מכל סוג שנשפך אל הקערה, כך גם בניית קונסטרוקציה מלאכותית מתוך "ערבוב" של שני חוקים, אין בו כדי ליצור חוק ברור, שיכול להוות מקור לפגיעה בזכות הקניין של הפרט. אדרבה, ערבוב צבעים עלול ליצור צבע מסוג חדש שיעצים את תכונות הצבעים המקוריים, לטוב וגם לרע. ובהיקש לעניינו, יצירת סמכות מכוח ערבוב חוק עם חוק, חזקה עם חזקה וקונסטרוקציה על קונסטרוקציה עלולה להוביל בסופו של יום לפגיעה לא ראויה ולא מידתית בזכויות יסוד של האזרח, הרבה מעבר לפגיעה העלולה לנבוע מכל חוק בפני עצמו. חזקת הברחת הנכסים היא דרקונית בפני עצמה וכך גם סמכות הגבייה המנהלית ודיני יחד ולחוד. גם אם כל סמכות הוכרה כעומדת בתנאי חוקי היסוד, ערבוב החזקות והסמכויות והשימוש בהם במעורבב עלולות להוביל לתוצאה קשה מדי שאין לקבלה בשיטתנו המשפטית.

את הוראת סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובעת כי אין פוגעים בזכות יסוד אלא מכוח חוק או על פיו, יש לפרש במובן הצר, לפיו רק חוק ברור – ולא פרשנות, היקש או סתם ערבוב אחר – יכול להוות מקור הסמכה לפגיעה בזכות הקניין. בהיעדר הסמכה מפורשת מסוג זה, ראוי ורצוי לחייב בעל שליטה עד לשיעור אחזקותיו בחברה ותו לא.

 

עו"ד יאיר ממן הוא מייסד משרד עורכי הדין נאור יאיר ממן, העוסק בייצוג בעניינים כספיים וכלכליים מול גופים ציבוריים ורשויות מקומיות. עו"ד ענבל בר-און היא עורכת דין במשרד.

 

לפרטים נוספים אודות משרד עורכי הדין נאור יאיר ממן

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.