אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > המחוזי חייב את החמאס לפצות בני משפחת הרוגים בפיגוע התאבדות ב-2 מיליון שקל

צילום: Getty images Israel

המחוזי חייב את החמאס לפצות בני משפחת הרוגים בפיגוע התאבדות ב-2 מיליון שקל


21.06.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש קבע כי ארגון החמאס, שאף נטל בעצמו אחריות לפיגוע, אחראי לנזקיהם של התובעים, ולכן עליו לפצותם בגין אובדן תוחלת החיים של יקיריהם, הפסדי השתכרות ועוגמת הנפש שנגרמה לאמו של הילד המנוח. מנגד, נקבע כי ההרחבה של אותה קבוצה של מקרי ביניים חמורים החורגים מהלכת אלסוחה גם אל אחיהם של נפגעים עלולה להטיל נטל כבד מדי על מערכת המשפט

בית המשפט המחוזי קיבל תביעה נגד ארגון החמאס וחייב אותו לפצות בלמעלה מ-2 מיליון שקל את בני משפחתם של תובעים ששניים מבני משפחתם – ילד בן 8 וסבתו, נרצחו בפיגוע התאבדות שאירע באוטובוס בירושלים בשנת 2002. השופט משה דרורי קבע כי הארגון, אשר אף נטל בעצמו אחריות לפיגוע, אחראי לנזקיהם של התובעים ולכן עליו לפצותם בגין אובדן תוחלת החיים של יקיריהם, הפסדי השתכרות, ועוגמת הנפש שנגרמה לאמו של הילד המנוח.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

בבוקרו של יום 21 בנובמבר 2002 אירע בירושלים פיגוע התאבדות, בו התפוצץ מחבל מתאבד בתוך אוטובוס קו 20 שהיה אותה עת הומה בנוסעים. בפיגוע נרצחו 11 איש ונפצעו עשרות אחרים. בין ההרוגים היו שניים מבני משפחתם של התובעים – בנה בן ה-8 של התובעת 1 וכן חמתה, שהם אחיו וסבתו של התובע 2. לטענת התובעים, בהתאם לפרסומי העיתונות באותם ימים, המחבל שהתאבד פעל מטעם ארגון החמאס, שאף קיבל על עצמו את האחריות לפיגוע. לפיכך, עתרו התובעים לחייב את החמאס לפצותם. הארגון מצדו לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב להליך על אף שכתב התביעה הומצא לו כדין. במקור, הוגשה התביעה גם נגד הרשות הפלסטינית, אולם זו נמחקה מההליך בהסכמה.

סגן הנשיא, השופט משה דרורי קיבל את התביעה וקבע כי לכאורה משלא הוגש כתב הגנה ניתן לפסוק לחובתו של החמאס, כשדי בכך שהתובעים המציאו גזיר עיתון מתקופת הפיגוע בו מצוין כי הארגון נטל אחריות לביצועו. עם זאת, ליתר ביטחון, נבחנו נתונים נוספים שמהם ניתן להסיק בוודאות כי האחריות בגין הפיגוע מוטלת על ארגון החמאס. כך, ציין השופט פסק דין של בית דין באיו"ש בו נקבע בבירור כי ארגון החמאס היה זה שהכשיר את המחבל המתאבד לבצע את הפיגוע מושא התביעה, ולכן גם ללא פרסומי העיתונות של אותה התקופה עולה בצורה ברורה כי האחריות על ביצועו של הפיגוע, ועמה החובות הנזיקיים, רובצים לפתחו של ארגון החמאס. 

השופט דחה את ראש הנזק של "הוצאות אבל", שכן על פי הפסיקה בית המשפט אינו פוסק פיצוי בגין הוצאות אלו, והתובעת אף הצהירה כי אין ברשותה קבלות על כך. עוד צוין כי כאשר מדובר בנפגעי איבה הביטוח הלאומי מממן הוצאות קבורה. בכל הנוגע להפסדי השתכרות והכנסה, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי התובעת לסתור את החזקה כי יש לקבוע את פוטנציאל ההשתכרות של בנה המנוח בהתאם לשכר הממוצע במשק בטענה שהיה מוכשר בצורה יוצאת דופן מבני גילו והתעתד לעסוק במקצוע עריכת הדין. השופט דרורי קבע כי אין די בכך שהילד אהב אסטרונומיה או הצטיין בספורט כדי להעמיד את התשתית ההוכחתית הנדרשת, מה גם שמדובר בילד רך בשנים ולכן לא ניתן להסיק על קיומן או אי קיומן של התכונות הנדרשות לצורך הצלחה בעבודה בהתאם לפסיקת העליון.

בכל הנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני, ציין השופט כי בפסיקה קיימת אבחנה מהותית בין מתן פיצויים לנפטר אשר ראה את מותו הולך וקרב או כזה אשר סבל סבל פיסי עובר למותו, לבין נפטר שלא חש בקיצו המתקרב ולא סבל סבל פיסי עובר למותו. בעוד שבגין כאב וסבל במקרה הראשון נהוג לפצות בסכומים מכובדים, הרי שבמקרה השני נעה הפסיקה בין מתן סכומים נמוכים עד כדי אי פיצוי כלל. במקרה זה, לא הוכחה, בסבירות הנדרשת ההנחה כי המנוחים הבחינו במחבל המתאבד, שמעו את פיצוץ מטען החבלה או חשו את הפיצוץ על בשרם. זאת, שכן התובעים לא הביאו דו"ח פתולוג המסתמך על אופן מציאת הגופות, והקובע כי קיימת אינדיקציה מסוימת לכך שהמנוחים כאבו כאב פיזי או נפשי טרם מותם. משכך, דחה בית המשפט את תביעת הפיצוי בראש נזק זה על בסיס ההנחה כי משך הזמן עד מותם הסופי של המנוחים יגולם במסגרת ראש הנזק של אובדן תוחלת חייהם.

 

כן נדרש בית המשפט לשאלת עוגמת הנפש והפסדי ההשתכרות שנגרמו לתובעת 1. את הניתוח ערך בית המשפט בהתאם להלכת אלסוחה המאפשרת לקבוע פיצויים לנפגע משני מאירוע נזיקי. לדעת השופט דרורי, מבחינת המדיניות השיפוטית בתחום דיני הנזיקין ראוי להטיל על החמאס את החובה לפצות את אמו של הנפגע אף אם לא נגרם לה נזק נפשי העולה כדי נכות נפשית ניכרת, מפני שזה הוא אחד המקרים הקשים המוחרגים על ידי מי שקבע את הסייגים לתחולת הלכת אלסוחה. עם זאת, מישור אובדן ההשתכרות אינו השדה הנכון לאמוד את נזקיה של האם, משנקבע כי אלו אינם עולים כדי נכות נפשית במובנה הרגיל. אשר על כן, המישור הנכון לכמת את סבלה הנפשי הוא בראש הנזק הבלתי ממוני ובלתי מוחשי, קרי הכאב הרגשי הנפשי ממנו סבלה בעקבות רציחתו של בנה. סכום הפיצוי בראש נזק זה הועמד על סך של 500 אלף שקל. לצד זאת נקבע כי אין לפצות את אחיו של המנוח, שכן אף שאובדן אח הוא אירוע מצער מאין כמותו אין הדבר שקול כלל לאובדן של ילד. בנוסף, ההרחבה של אותה קבוצה של מקרי ביניים חמורים החורגים מהלכת אלסוחה גם אל אחיהם של נפגעים עלולה להטיל נטל כבד מדי על מערכת המשפט בגין פגיעות של אחיהם של מגוון קורבנות לרשלנות מכל סוג שהוא. כמו כן, פיצוי מעגל ניזוקים נרחב עלול להוביל לפיצוי כזה גם כאשר מדובר יהיה בהתנהגות אנושית אך רשלנית החייבת בפיצוי מכוח דיני הנזיקין. משכך, אין מקום לפצות את התובע 2 כנפגע משני בגדרה של הלכת אלסוחה.

 

ת"א 3050-09

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה