אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > המחוזי: אגן כימיקלים אינה אחראית למותה מסרטן של כימאית שעבדה במעבדה אנליטית

צילום: istock

המחוזי: אגן כימיקלים אינה אחראית למותה מסרטן של כימאית שעבדה במעבדה אנליטית


18.06.2015 | עו"ד לילך דניאל

ביהמ"ש קבע כי התובעים לא הוכיחו את טענתם בדבר רשלנות או הפרת חובה חקוקה אלא ניסו להיבנות מכך שכיום יש חובות רבות על המעבדה, אולם לא הוכיחו כי הטכנולוגיה הקיימת היום היתה זמינה בתקופה הרלוונטית, כי מעבדות דומות נקטו באותם אמצעים או כי הנתבעת עצמה נמנעה מכך

בית המשפט המחוזי דחה תביעה שהגישו עיזבונה ויורשיה של כימאית שעבדה במעבדה אנליטית ב"אגן יצרני כימיקלים", בטענה כי עקב חשיפתה לחומרים מסוכנים במהלך עבודתה חלתה בסרטן השד ומתה. השופטת מיכל ברנט קבעה כי תביעת העיזבון והיורשים התיישנה, להבדיל מתביעת התלויים, וכי ממילא לא הוכח שהחברה הפרה חובות חקוקות או התרשלה. בנוסף, התובעים לא הוכיחו את הקשר הסיבתי בין תחלואתה של המנוחה בסרטן השד לבין החומרים שעימם עבדה במעבדה.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המנוחה הייתה מהנדסת כימיה שעבדה החל מאמצע שנות השבעים ככימאית במעבדה האנליטית של חברת אגן יצרני כימיקלים. במהלך שנות עבודתה במעבדה, שימשה המנוחה כאחראית על מערך הטיטרציות (בדיקת הרכב חומר) וכאחראית על מתן הנחיות בטיחות לעובדי המעבדה, קליטת והדרכת עובדים חדשים, ומתן הדרכות והסברים על חומרים חדשים שנכנסו לשימוש במעבדה.

בסוף שנות התשעים חלתה המנוחה בסרטן השד. בעקבות טיפולים רפואיים שעברה חלה נסיגה במחלתה, אך זו שבה ופרצה כשנתיים לאחר מכן, עד שבשנת 2003 נפטרה המנוחה עקב המחלה. לטענת עיזבונה, בעלה וילדיה, מחלתה נגרמה כתוצאה מעבודתה בחברה, שכן היא באה במגע עם מאות חומרים רעילים וגם עם קוטלי מזיקים, דבר אשר הופסק לאחר שנאסר השימוש בהם על ידי מפקח העבודה הראשי. עוד הוסיפו התובעים כי הנתבעת הסתירה את העובדה שהמנוחה באה במגע עם חלק מאותם החומרים, העדים מטעמה לא פירטו באילו חומרים מדובר והנתבעת לא ניהלה או הציגה רשומים כנדרש בסעיף 5 לחוק החומרים המסוכנים. טענתם העיקרית של התובעים היא שעל הנתבעת כמעסיקתה של המנוחה הוטלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, במסגרתה נדרשה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים על מנת לספק למנוחה מקום עבודה בטוח, אמצעי מיגון הולמים, שיטות עבודה בטוחות, מתן הדרכות, ופיקוח על עבודתה. עם זאת, הנתבעת התרשלה, הפרה שורה ארוכה של חובות חקוקות, וגרמה בכך למותה של המנוחה בטרם עת, בין היתר בכך שהעסיקה את המנוחה בסביבה של חומרים כימיים רעילים, ללא אמצעי מיגון או אוורור מתאימים, ללא אמצעי מיגון אישים מתאמים, וללא הדרכה מספקת.

השופטת מיכל ברנט דחתה את התביעה וקבעה כי תביעת העיזבון והיורשים התיישנה. זאת, שכן תביעת העיזבון היא תביעתו של המנוח עצמו אשר מרוץ ההתיישנות בעניינו מתחיל ביום שבו נולדת עילת התביעה. לעומת זאת, בתביעת התלויים מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד פטירת המנוחה בשנת 2003. משכך, בעת שהתובעים קיבלו את זכות התביעה של המנוחה (עם פטירתה) הם קיבלו גם את תקופת התיישנות שחלפה לה מרגע שהתגלה הנזק ועד למועד פטירתה (שש שנים), אשר חלפה בשנת 2004, שנתיים קודם להגשת התביעה. משכך, נקבע כי תביעת התלויים לא התיישנה, בעוד תביעת העיזבון והיורשים התיישנה.

השופטת קבעה כי התובעים לא הוכיחו את טענתם בדבר הפרת חובה חקוקה, משום שלא הראו כי במועד המוקדם למועד שבו החלה הנתבעת לבצע בדיקות ניטור הוטלה עליה חובה חוקית לבצען. לצורך הוכחת טענתם זו, על התובעים היה להראות, כי סוגי החומרים שאליהם נחשפה המנוחה, בצירוף המינונים שאליהם נחשפה, חייבו בהתאם לתקנות ביצוע בדיקות אלה בטרם נערכו – אך התובעים נמנעו מלעשות זאת.

עוד סברה השופטת כי התובעים ככל הנראה היו מודעים לאותו קושי בטענתם, ולכן ניסו להיבנות מכך שהנתבעת לא חשפה בפניהם מסמכים אשר יכולים היו להוכיח את טענתם. הנתבעת טענה בתגובה כי אותם מסמכים אינם בידה מאחר שאלו נגרסו או שהתובעים כלל לא ביקשו אותם. בנסיבות אלה, נקבע כי אין לתובעים אלא להלין על עצמם שבחרו להגיש את תביעתם רק בשנת 2006. השופטת הבהירה כי בהיעדר חובה חוקית לשמור את אותם מסמכים מעבר לתקופת ההתיישנות הרגילה, או בהיעדר בקשה מצד התובעים לשמור אותם –אין כל רבב בהתנהלות הנתבעת.

עוד הוסיפה השופטת כי התובעים כלל לא הוכיחו את טענתם בדבר רשלנות, שכן לצורך הוכחת טענתם בעניין זה היה עליהם להראות מה הייתה חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת במהלך כל שנות העבודה של המנוחה אך הם לא עשו זאת. מנגד, ניסו התובעים להיבנות מכך שכיום יש חובות רבות על המעבדה האנליטית, אך לא הוכיחו כי אותה טכנולוגיה כיום הייתה זמינה בתקופה בה עבדה המנוחה במעבדה, כי מעבדות הדומות למעבדה האנליטית נקטו באותם האמצעים וכי הנתבעת נמנעה מהם.

למעלה מן הצורך, ראתה השופטת לנכון להתייחס גם לטענות התובעים ביחס לקשר הסיבתי לכאורה בין המעשים שביקשו לייחס לנתבעת לבין נזקה של המנוחה. לאחר בחינת טענות התובעים, הנתבעות, המומחים מטעמם וראיותיהם, קבעה השופטת כי התובעים לא הוכיחו את הקשר הסיבתי, לא כללי ולא ספציפי, בין תחלואתה של המנוחה בסרטן השד לבין החומרים עימם עבדה במעבדה. לכך, הוסיף בית המשפט גם את גורמי הסיכון הלא-תעסוקתיים הרבים שהיו מצויים אצל המנוחה לתחלואה במחלת סרטן השד, אשר מתיישבים יותר עם מחלתה מאשר עבודתה אצל הנתבעת ובהם שכיחותה של המחלה בעולם המערבי, השתייכותה של המנוחה לקבוצה עדתית המוכרת כבעלת שכיחות עודפת לתחלואה במחלה, מיעוט לידות והנקות, היסטוריה משפחתית של המחלה ועוד.

 

ת"א 7301-06

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.