אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > העליון: החרטה הנדרשת לצורך קבלת פטור מאחריות פלילית אינה חייבת להיות מוסרית

בית המשפט העליון. צילום: אסתר ענבר

העליון: החרטה הנדרשת לצורך קבלת פטור מאחריות פלילית אינה חייבת להיות מוסרית


17.06.2015 | עו"ד לילך דניאל

אב שהורשע בניסיון לרצוח את בתו בחניקה טען כי לאחר שהבת איבדה את הכרתה הוא הזעיק את כוחות החירום וביקש להחיל עליו את הפטור מאחריות עקב חרטה. ביהמ"ש העליון הפך את הלכת מצארווה וקבע כי ניתן להסתפק בהוכחה כי הנאשם חזר בו מכוונתו לבצע את העבירה ואין צורך בהוכחת רגשי חרטה מוסרית-רגשית בהקשר זה

במסגרת דיון בערעורו של אב שהורשע בניסיון לרצוח את בתו בחניקה, נדרש בית המשפט העליון למהותו של הפטור עקב חרטה הקבוע בסעיף 28 לחוק העונשין. זאת, עקב טענת האב כי לאחר מעשה החניקה ולאחר שהבת איבדה את הכרתה הזעיק את כוחות החירום. בתוך כך, הפך בית המשפט הלכה קודמת שקבעה כי אחד מהיסודות הנדרשים לצורך הפטור הוא חרטה הנעשית ממניעים רגשיים-מוסריים, וקבע כי מדובר בדרישה שאין לה כמעט אח ורע בשיטות משפט אחרות והיא אינה מקדמת את תכלית הפטור. לאור האמור, נקבע כי ניתן להסתפק בהוכחה כי הנאשם חזר בו מכוונתו לבצע את העבירה ואין צורך בהוכחת רגשי חרטה מוסרית-רגשית בהקשר זה.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה של ניסיון לרצח. על פי כתב האישום, החליט המערער להמית את בתו הקטינה ואשתו ולאחר מכן להתאבד. באחד הימים, בעת שהבת ישנה במיטתה, נכנס המערער לחדרה על מנת להעיר אותה אך מאחר שהיא לא קמה מיד הדבר הכעיסו. בסמוך לאחר מכן, החלה הבת להתלבש ולהתארגן לקראת יציאה לבית הספר, אז נכנס המערער לחדרה והאיץ בה והיא השיבה בטון כעוס. המערער, שהתרגז מדבריה, לפת את צווארה של בתו וחנק אותה בחוזקה תוך שהיא צועקת ומנסה להדוף אותו ביד אחת ומנסה לחייג לאמה ביד השנייה. בשלב מסוים אפסו כוחותיה של הבת והיא הפסיקה להיאבק, אז הוציא המערער את החגורה ממכנסיה, כרך אותה סביב צווארה וחנק אותה באמצעותה. כתוצאה מהחניקה הכחילו פניה של הבת, לשונה השתרבבה החוצה מפיה והיא איבדה את הכרתה. המערער, שסבר כי היא מתה, חדל מחניקתה, יצא מהדירה ושאל את שכנתו למספר הטלפון של המשטרה ולאחר מכן שב לדירה. תוך כדי כך, שבה המתלוננת להכרתה והחלה להקיא במיטתה. או אז התקשר המערער למשטרה ודיווח כי כמעט הרג את בתו.

הגנה פוטרת

בתשובתו לכתב האישום, הודה המערער במעשים שיוחסו לו, אך טען לפטור מאחריות פלילית עקב חרטה בהתאם לסעיף 28 לחוק העונשין. עוד טען כי עובר לאירוע סבל מדיכאון קשה ולפיכך יש להחיל בענייננו את הסייג לאחריות פלילית של אי שפיות הדעת, או דחף לאו בר כיבוש.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער פה אחד בעבירת הניסיון לרצח, ודחה את טענתו לפיה הוא אינו אחראי למעשיו בשל מצבו הנפשי. בית המשפט קבע כי מצבו הנפשי של המערער לא לווה בתסמינים פסיכוטיים או בפגיעה בבוחן המציאות, ומכאן שלא הייתה כל פגיעה ברוחו או ביכולתו להבין את המעשה או להימנע מעשייתו. כן נקבע כי המערער לא סבל ממחלת נפש ולכן נדחתה הטענה לסייג אי שפיות הדעת. אשר לפטור עקב חרטה, קבע בית המשפט כי ניסיון הרצח לא הושלם לא בשל חרטה של המערער אלא דווקא בשל כך שהוא סבר שניסיונו לרצוח צלח ושהמתלוננת מתה, ומשכך אין מקום להחלת הפטור. בנוסף ציין בית המשפט כי המתלוננת שבה להכרה ויצאה מסכנת חיים כבר לפני הגעת מד"א והמשטרה למקום, ולכן העובדה שהמערער הזעיק את כוחות ההצלה לא הייתה זו שגרמה למניעת התקיימות תוצאת ההמתה. עוד צוין כי סמוך לאחר המעשה ציין המערער בפני קצינת משטרה כי הוא לא יודע אם הוא מצטער על מעשיו, כך שקשה לייחס לו חרטה בעת ביצוע המעשה. בגזר הדין, נידון המערער לעונש של 6.5 שנות מאסר ומאסר על תנאי.

טענתו היחידה של המערער כלפי הרשעתו היא להתקיימות הפטור עקב חרטה. אולם, בית המשפט העליון דחה את הערעור וציין כי לפי סעיף 28 לחוק העונשין נדרשים שלושה תנאים מצטברים כדי לזכות בפטור מאחריות פלילית לעבירת ניסיון: האחד, כי הנאשם חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה; השני, כי עשה זאת מחפץ נפשו בלבד; והשלישי, כי עשה זאת גם מתוך חרטה. תנאים אלו כוללים טעם מוסרי לפיו החרטה מצביעה על שינוי שחל במצבו הנפשי של הנאשם ועל כך שהוא מבקש להתנער מהעבירה, וטעם תועלתני שתכליתו לעודד עבריינים לחדול ממעשה העבירה לפני השלמתו. עוד בחן בית המשפט את תכליתו של הפטור וכן את אופיו כ"הגנה פוטרת", קרי הגנה המותירה על כנה את הנורמה (האיסור על ניסיון לבצע עבירה) אך מכירה בכך שבאותו מקרה לא ראוי לייחס לעושה אשמה.

השופט סלים ג'ובראן, שאליו הצטרפו השופטים יורם דנציגר ואורי שהם, קבע כי כוונת המחוקק בתנאי השני הייתה להטיל על העושה חובה לפעול באופן אקטיבי למניעת התוצאות, שחלקו בכך חייב להיות מהותי. עם זאת, אין דרישה שתרומתו תהיה בלעדית או מכרעת.

"אין עונשין על דברים שבלב"

בכל הנוגע לתנאי האחרון שמעמידה הוראת הפטור, לפיו על החזרה מהשלמת העבירה להיות "מתוך חרטה", עמד בית המשפט על ההלכה הנהוגה כיום – הלכת מצארווה שנקבעה בשנת 1999 (ע"פ 401/99 מצארווה נ' מדינת ישראל). לפי הלכה זו, על החרטה להיות רגשית-מוסרית, מעין "חזרה בתשובה" של העושה. לדעת השופט ג'ובראן, הגיעה העת לשנות הלכה זו, כיוון שלשיטתו, היא איננה מקדמת את תכלית הוראת הפטור עקב חרטה – תמרוץ העושה לחזור בו מהשלמת העבירה. כך, לדבריו, במצב משפטי זה אדם המעוניין להפסיק את הביצוע ממניעים תועלתניים פנימיים אך לא חש חרטה רגשית-מוסרית אין לו שום טעם להפסיק את ביצוע המעשה ולכן מדובר במצב שיש לתקנו. עוד צוין כי הדרישה אותה קבעה הלכת מצארווה היא נדירה בשיטות משפט אחרות, וממחקר שנערך עולה כי למעשה רק במדינת אתיופיה יש דרישה דומה לפיה על החזרה מהשלמת העבירה להיות מטעמים של יושר או מניעים "נעלים". מנגד, שיטות משפט אחרות לרוב מסתפקות בחזרה שלמה ומרצון חופשי מהשלמת העבירה או מהכוונה להשלים את העבירה. בסוגיה אוניברסאלית כמו חזרה מהשלמת עבירה – אין אלא לתהות על פשר חריגותו של הדין הישראלי, ציין השופט.

עוד ציין השופט ג'ובראן כי אף המשפט העברי אינו מעמיד דרישה לחרטה רגשית-מוסרית בכל חזרה מהשלמת העבירה על מנת להיות פטור מעונש, וכי דרישה לחרטה רגשית-מוסרית אינה עולה בקנה אחד גם עם הכלל הבסיסי במשפט הפלילי לפיו "אין עונשין על דברים שבלב". הוזכר, כי ככלל אין זה מעניינו של המשפט הפלילי מחשבותיו של אדם אלא מעשיו, שכן מחשבות ודברים שבלב קשה מאוד להוכיח ובנקל ניתן לייחס לאדם את קיומן או אי קיומן. על כן, יש לבחון את מעשיו של העושה והאם אלו מעידים על שינוי נפשי בנוגע לכוונה לבצע את העבירה וחזרה ממנה. ל

אור האמור, קבע השופט ג'ובראן כי על מנת לעמוד בתנאֵי היסוד הנפשי של הוראת הפטור עקב חרטה לפי סעיף 28 לחוק העונשין, על העושה לחזור חזרה מלאה מכוונתו להשלים את העבירה מיוזמתו וללא השפעה של גורמים חיצוניים. על מנת לעמוד בתנאי היסוד העובדתי, על העושה לחדול מהשלמת המעשה (כל עוד הוא לא הושלם) או לנקוט צעדים מהותיים אשר מסוגלים בדרך כלל למנוע את התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה.

במקרה זה מצא השופט ג'ובראן כי המערער לא עמד בתנאי הדורש כי החזרה מהשלמתה עבירה תהיה "מחפץ נפשו בלבד", שכן הסיבה בגינה הפסיק את מעשה החניקה הייתה סברתו כי המתלוננת מתה. משכך, לא דובר בהחלטה פנימית שלו עם עצמו אליה הוא הגיע באופן עצמאי, אלא בהחלטה אשר אליה הגיע בשל גורם חיצוני – המתלוננת ואשליית מותה בעיניו. אשר על כן, ולמרות שהתנאי "מתוך חרטה" אכן התקיים לפי הדברים שנקבעו לעיל, הפטור עקב חרטה אינו עומד לו ויש להטיל עליו את האחריות הפלילית בגין עבירת ניסיון הרצח. כן דחה השופט את ערעורו של המערער על העונש שנגזר עליו.

 

ע"פ 5767/14

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.


טעינה