אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש דחה את ערעורם של בני שבט בדואי בנגב על החלטה לפנותם לישוב סמוך

צילום: Getty images Israel

ביהמ"ש דחה את ערעורם של בני שבט בדואי בנגב על החלטה לפנותם לישוב סמוך


07.05.2015 | עו"ד נעמה זינגר

בני השבט אבו אלקיעאן, המתגוררים במקרקעין השייכים למדינה, טענו כי הם יושבים במקום מזה עשרות שנים בהסכמת המדינה, וכי השקעתם במקרקעין מהווה תמורה בפני עצמה. ביהמ"ש קבע כי החלטת הפינוי שנעשתה לצורך הקמת יישוב שאינו בדואי נעשתה כדין, וכי היישוב המתוכנן אינו מונע מבני הפזורה להתגורר בו בעתיד 

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של בני השבט הבדואי אבו אלקיעאן, המתגוררים במקרקעי המדינה בנגב, על החלטת המדינה לפנותם ליישוב חורה הסמוך, במטרה להקים במקרקעין יישוב עירוני. השופט אליקים רובינשטיין קבע כי החלטת המדינה שהתקבלה, המהווה חלק ממהלך רחב בדבר הסדרת ההתיישבות בנגב, אינה חורגת מהאיזונים הסבירים בין האינטרסים של כלל הציבור לאלה של בני השבט.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

ראשיתם של ההליכים בתביעת המדינה לסילוק ידם של המבקשים, בני השבט הבדואי אבו אלקיעאן, מהמקרקעין שבבעלותה במטרה להקים במקום ישוב עירוני. לשיטתה של המדינה, המבקשים המתגוררים במקרקעין הקימו בהם מבנים ללא היתר ושלא כדין, שלגביהם קיימים צווי הריסה. בפרט טענה המדינה כי משהיישוב הבדואי חורה נמצא בסמוך, ומוצעים בו מכלול השירותים הקהילתיים כמו גם מגורים חלופיים, פינוי המבקשים לא יהוה פגיעה בזכותם לדיור.

המבקשים מנגד טענו להיותם בעלי זכויות במקרקעין, ולחלופין בני רשות בלתי-הדירה בהם, שאותה קנו בתמורה, וכי התנהגות המדינה במשך השנים העידה על הסכמתה למתן רישיון להחזיק במקרקעין. עוד טענו המבקשים כי פינוים יפגע בזכותם לדיור וכי תביעות הפינוי נולדו מתוך כוונת המדינה להקים במקום ישוב יהודי, דבר המהווה הפליה פסולה על רקע לאום ופגיעה בעיקרון השוויון.

בית משפט השלום קיבל את תביעת המדינה וקבע את בעלותה במקרקעין. בפרט נקבע כי המבקשים לא הוכיחו רכישת זכויות במקרקעין מכוח התיישנות או חזקה נוגדת, שכן ישיבתם במקום הייתה בהסכמת המדינה ולא מכוח זכות מוקנית. עם זאת, נקבע כי המבקשים אינם בחזקת פולשים למקרקעין אלא בני רשות בהם, ואולם היות ומדובר ברשות חינם שלא ניתנה תמורה בגינה, היא ניתנת לביטול בכל עת. זאת, שכן ישיבתם בקרקע ופיתוחה אין בהן כשלעצמן כדי להעיד על רכישת זכויות קנייניות בה.

המבקשים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור וקבע כי לא ניתנה להם הבטחה שלטונית ביחס למקרקעין ולא הוכח דבר קיומו של הסכם חכירה בין הצדדים, המעיד על מתן רשות במקרקעין כנגד תמורה. בית המשפט הבהיר לצד זאת כי אף שהמדינה התבססה בטענותיה על עילת פלישה "סטנדרטית", שהציגה את המבקשים כפולשים שתפסו חזקה שלא כדין במקרקעין, לאמיתו של דבר הם העתיקו את מקום מגוריהם למקרקעין לפני עשרות שנים על פי דרישת הרשויות, וישבו בהם במשך שנים ברשות המדינה, עד שזו החליטה לבטלה.

המבקשים עתרו לבית המשפט העליון וביקשו לערער על פסיקת המחוזי, בטענה כי ראוי לדון בסוגיות במישור הציבורי ולא לבחון את המחלוקת רק במישור הפרטי. עוד טענו כי השקעתם במקרקעין מהווה תמורה בפני עצמה וכי אי חוקיות הבניה אינה גורעת מהאמור, שכן בני השבט הועברו למקום על ידי הרשויות, ולא נותרה להם ברירה אלא להכשירו למגורים.

השופט אליקים רובינשטיין קיבל את בקשת רשות הערעור אך דחה את הערעור לגופו. בתוך כך, נדחתה טענת המבקשים כי המדינה לא נהגה בהגינות בעת שהחליטה לפנותם לצורך הקמת ישוב שאינו בדואי במקרקעין, בשים לב למשא ומתן שקיימה המדינה עם בני השבט, החל משנות ה-80, לפינוים מן הכפר, בתמורה לקבלת מגרש בישוב חורה. באשר ליישוב חורה עצמו נקבע כי  הוא מוכר על ידי הרשויות, מחובר לתשתיות בסיסיות ומציע לתושביו ולתושבי האזור שירותים קהילתיים. אף כיום נקבע כי המדינה מציעה למבקשים לעבור לחורה, שם הם זכאים לקבל מגרש חדש והטבות נוספות. השופט הבהיר עוד כי המדינה פעלה לעיני כל, ופרסמה את החלטותיה כדין.

השופט רובינשטיין הוסיף כי לא נפל פגם של אי סבירות בהחלטת הפינוי. אין המדובר בהחלטה שרירותית שכן פעולות המדינה נסבו על תשתית עובדתית ונורמטיבית רלוונטית. בפרט נקבע כי החלטת הפינוי אינה חורגת בנסיבות אלה מהאיזונים הסבירים בין אינטרסים של כלל הציבור לאלה של תושבי הכפר תוך מתן תנאי מעבר טובים לחורה למבקשים, כדי לאפשר הקמת ישוב כללי.

באשר לטענות המבקשים בדבר הפגיעה בשוויון, לרבות טענת ההפליה בהקצאת מקרקעין לאוכלוסיה הבדואית,  נקבע כי המדינה כרשות מינהלית, אכן מחויבת לעיקרון השוויון, לרבות בהקצאת קרקעות המדינה, אולם עליה להביא בחשבון שיקולים ציבוריים בתכנונם וחלוקתם. במקרה זה, הישוב המתוכנן אינו מונע מבני הפזורה להתגורר בו, אלא הוא מתוכנן כישוב בעל אופי כללי ולא ישוב בדואי, על כל המשתמע מכך מבחינה תכנונית, וככלל כל החפץ להתגורר בו רשאי לעשות כן.

 

רע"א 3094/11

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.