אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > ביהמ"ש דחה תביעת אב לפיצוי: הגרושה הסיתה, הילדים בגרו והתביעה התיישנה

צילום: Getty images Israel

ביהמ"ש דחה תביעת אב לפיצוי: הגרושה הסיתה, הילדים בגרו והתביעה התיישנה


03.05.2015 | עו"ד לילך דניאל

השופטת אורית בן דור ליבל קבעה כי אף שהראיות מציירות מסכת קשה של הסתה מפורשת ורשלנות מצד האם, שהביאה לניכור ולנתק ארוך שנים בין האב לילדיו – משחלפו יותר משבע שנים מהמועד שבו בגרו על הילדים, לא ניתן לייחס לאם אחריות בגין מעשיהם

בית המשפט לענייני משפחה דחה תביעתו של אב שביקש לחייב את גרושתו לפצותו בחצי מיליון שקל בטענה כי עם פרידתם היא הסיתה את ילדיהם הקטינים כלפיו באופן שגרם לניכור חמור ונתק ארוך שנים שנמשך גם כיום, כאשר הילדים כולם בגירים ובעלי משפחות. השופטת אורית בן דור ליבל קבעה כי אף שהראיות מציירות מסכת קשה של הסתה מפורשת ורשלנות מצד האם, אשר אין ספק שגרמה נזק לאב ולילדים, הרי שמשחלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד בו בגרו כל הילדים – לא ניתן לייחס לאם אחריות בגין מעשיהם.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

הצדדים נישאו זה לזו בשנות השמונים ומנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, שבמועד פסק הדין הם בגירים. בתחילת שנות התשעים, עלו נישואי הצדדים על שרטון ובסופו של יום עזבה האישה את הבית עם הילדים. במקביל להליכי הגירושין, החלו בני הזוג לנהל ביניהם הליכים משפטיים שנגעו לעניין הסדרי הראיה של האב עם הילדים. בהסכם שנחתם חודשים בודדים לאחר הפירוד, הוסכם על מינוי פסיכולוג לצורך קביעת זכויות הביקור והראיה לאב, אלא שבחוות הדעת שהגיש תיאר הפסיכולוג יחס גס, חצוף ובוטה של הילדים כלפי אביהם, אשר כלל קללות, בעיטות ויריקות, כאשר לשיטתו מדובר ביחס מאוד יוצא דופן של ילדים קטנים כל כך כלפי הורה. עוד התרשם הפסיכולוג כי בהתנהגותם של הילדים כלפי אביהם לא ניכרה תחושת פחד אלא תחושה של כח ושליטה וניכר היה שהם מרגישים שהם שולטים במצב באמצעות ביטויי איבה כלפיו ומחזקים זה את זה בהתנהגותם זו. התנהגות נוספת שבלטה לדעת הפסיכולוג הייתה שבכל פעם שאביהם ניסה להתקרב אליהם, הרימו הילדים קול צעקה כאילו הוכו או נפגעו – גם זאת מתוך מניפולציה ושליטה.

בשנים שלאחר מכן נערכו אבחונים נוספים והתקבלו המלצות טיפוליות בשל מצבם החמור של הילדים, כשבין היתר נאמר שהוצאת הקטינים ממשמורת אמם תהיה הרסנית למצבם הנפשי וכי חוסר רצונה של האם לעודד את הילדים לפגוש באביהם באופן מסודר ויציב מחמיר את מצבם. עוד תואר מצב הקטינים כקונפליקט נאמנויות בהם מצויים קטינים מוסתים, ונאמר כי מצב זה מהווה עילה להכרזתם כקטינים נזקקים.

 

"חטיפה נפשית" של הילדים

 

בתסקיר שהוגש לבית המשפט למשפחה לאחר גירושי ההורים נכתב כי אט אט מתברר שאמם מתקשה ביותר לעודד ולתמוך בילדים לפגוש באופן מסודר באביהם, וכי גם ניסיונותיו של האב לפגוש בילדיו בהתערבות בית המשפט ופקידי הסעד המטפלים עלו בתוהו. לפיכך, הומלץ על ביקורים קבועים אחת לשבוע, אולם גם מפגשים אלה לא צלחו ולכן הומלץ שלא לכפות על הקטינים את המפגשים. מאותה עת פסקו ההליכים הנוגעים להסדרי הקשר בין האב לילדיו, אולם לדברי האב, הוא לא חדל מניסיונותיו בין היתר בסיוע בני משפחת האם, ידיד שעיסוקו טיפול בילדים וניסיונות בלתי אמצעיים להתקשר לילדים.

בשנת 2013, למעלה מ-20 שנה לאחר פירוד הצדדים, הגיש האב את התביעה שבה עתר לחייב את האישה בפיצוי על סך של 500 אלף שקל בגין הנזק שנגרם לו בגין התנהגותה. לשיטתו, במשך כל השנים תרמה האישה תרומה מכרעת ליחס הילדים כלפיו, לסרבנות הקשר מצדם ולניכור ההורי החמור שגרמו לו נזק קשה מנשוא.

השופטת אורית בן דור ליבל ציינה כי פסיקת בתי המשפט לאורך השנים עמדה על חשיבות הקשר שבין הורה לילד והזכות של הילד לגדול ולהתחנך על ברכי ההורה, ומן הצד השני זכות ההורה לגדל את ילדו, לחנכו ולקיים כלפיו את חובותיו כביטוי ל"קול הדם". עוד הודגש כי טובת הילד כוללת גם את הזכות הבסיסית שלו לקשר עם שני הוריו, וכי על ההורים מוטלת האחריות להבטחת הקשר עם ההורה האחר. נוסף לאמור, הממצאים מראים שילדים שנמנעים מהם יחסים משמעותיים עם אחד מהוריהם נמצאים בסיכון פסיכולוגי רב יותר. כפועל יוצא, מניעת קשר בין הורה לילדיו כתוצאה מהסתתם נגדו היא תופעה פסולה וחמורה מעין כמוה, הפוגעת במישרין בטובת הקטין ובזכויותיו הבסיסיות והיסודיות, וכרוכה בפגיעה קשה וכואבת בהורה המנוכר. משכך, מצדיק העניין התערבות משפטית כדי למגר את התופעה של ניכור הורי, העלולה להביא לתפקוד לקוי של הילדים ולנזק נפשי רב הן שלהם והן של ההורה.

השופטת הוסיפה כי אמנם במקרה זה לא מדובר בחטיפת ילדים, אולם בוודאי שמדובר בניתוק, ויש המגדירים את תסמונת הניכור ההורי כמעין "חטיפה נפשית" של הילד. הפסיקה הכירה בתופעת ההסתה המביאה לניכור הורי כמקימה עילת תביעה נזיקית, בעילה של הפרת חובה חקוקה, במקרים שבהם הופרו החלטות שיפוטיות להסדרי ראייה או לאמצעים טיפוליים לצורך קיום הקשר עם ההורה המנוכר. בהיעדר הפרת החלטות כאמור, אפשר שההסתה תבוא בגדר עוולת הרשלנות, שכן הסתה שתוצאתה האפשרית היא סרבנות קשר וניכור הורי מהווה הפרה של חובת הזהירות המושגית של הורה אחד לרעהו. בנוסף, ציינה השופטת, קשה להתעלם מהעובדה שהתנהגותו של הורה מסית היא זדונית לעיתים קרובות, באופן המעיד על קיומה של צפיות לקרות נזק.

סדרה של פעולות ומחדלים

השופטת התייחסה לטענה בדבר התיישנות התביעה, בשים לב לכך שזו הוגשה לאחר שחלפו עשר שנים בקירוב מאז שנותק הקשר בין האב לקטינים באופן מוחלט ולמעלה משבע שנים משצעיר הילדים הפך בגיר. בעניין זה קבעה השופטת כי על מעשה עוולתי נקודתי אחד שביסודותיו נכלל מרכיב של נזק מתמשך, חל סעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין הקובע דין התיישנות מיוחד המשעה את תחילתו של מרוץ ההתיישנות עד למועד גילויו של הנזק, אולם מציב מחסום זמן של עשר שנים מיום אירוע הנזק ועד להגשת התביעה. הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני, אין התובענה חסומה ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתחומי תקופת ההתיישנות.

במקרה זה קבעה השופטת כי אין למעשה חולק שמפרידת הצדדים נפסק הקשר בין הילדים לאב באופן כמעט מוחלט, וכי למעלה מ-15 שנה אין לו קשר לאף אחד מהילדים, הוא לא מכיר אותם, לא שותף בחייהם בשום צורה והניכור הוא כה חמור עד כי הוא אינו מזהה אותם ואף שמע בדיעבד על חתונותיהם ועל הולדת צאצאיהם. אשר לחלקה של האם בעניין, התרשמה השופטת כי האם הפרה באופן גס וברור החלטות שיפוטיות שקבעו הסדרי ראיה בין האב לקטינים או שקבעו תהליך טיפולי לצורך קיום קשר כזה, מתוך היעדר רצון מצדה לקיומו של קשר כזה. כן צוין כי בחוות הדעת, התסקירים וההחלטות נמצאו קביעות חד משמעיות אודות הנזק שנגרם לקטינים בהיעדר קשר עם אביהם שאותו מנעה אמם, ובאחת ההחלטות אף נקבע כי יש לשקול הפקעת המשמורת על הקטינים מידיה.

השופטת ליבל שוכנעה כי מיד לאחר הפירוד הסיתה האם את הקטינים ונקטה באמצעים שהביאו אותם לניתוק מהאב, תוך שבמשך שנים הפרה לא אחת החלטות שיפוטיות בעניין ובכך למעשה מנעה כל אפשרות לחידוש הקשר וקיומו. עוד ניתן לומר כי האם התרשלה בתפקידה כהורה בכל הנוגע לקשר של הקטינים עם אביהם, והפרה את חובותיה כלפיהם וכלפיו משך השנים בין על ידי הסתה מפורשת, בין על ידי העובדה שלא עודדה אותם לקשר עמו, ובין על ידי כך שמנעה מהם טיפול אשר יאפשר להם להכיר בחשיבות הקשר עמו לצורך חידושו.

על אף הקביעות הנ"ל, דחתה השופטת ליבל את התביעה מחמת התיישנות וקבעה כי האירועים מושא התביעה אינם מתנקזים כולם למקרה אחד שניתן להכירו כאירוע נקודתי, אלא התרחשה סדרה של פעולות ומחדלים במשך השנים אשר לכל אחד מהם קיום עצמאי והם מולידים עילות תביעה מתחדשות שנזק נטען בצדן. משכך, היות והתביעה הוגשה בשנת 2013, הרי שמעשי הרשלנות המתחדשים התיישנו בשנת 2006 אלא שבמועד זה כבר בגרו כל הילדים ולכן ספק אם כלל קיימת לאב עילת תביעה נגד האם. זאת, שכן לאדם בגיר לכאורה יש שיקול דעת עצמאי וזכות בחירה עצמאית מיהן הדמויות שייקחו חלק בחייו הבוגרים. לכן, ייחוס אחריות בגין עוולת הרשלנות במקרה כזה כלפי ההורה אינו מובן מאליו כלל וכלל ועל בית המשפט לנקוט משנה זהירות טרם יקבע אחריות להורה בגין מעשיו של ילדו הבגיר. לסיום הוסיפה השופטצת כי גם אם אפשר להכיר בקיומה של עילת תביעה במקרה של הסתה שהחלה כבר בגיל קטינות, יהא זה אך במקרים קיצוניים בהם תוכח שליטה על שיקול הדעת של הבגיר עד כדי היעדר שיקול דעת מוחלט מצדו.

 

תמ"ש 9120-02-13

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

חפשו את האב: משמורת משותפת מפחיתה את הפגיעה בילדים

 

סנקציה חסרת תקדים על סיכול הסדרי ראייה: 10,000 שקל על כל ביטול מפגש

 

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.