אישור

הדפס  הדפס
  שלח לחבר
facebook google+
ראשי  >  חדשות משפטיות  > האם אפשר לחייב אדם המהווה מטרד אנושי בפיצוי על ירידת ערך הדירות בסביבתו?

צילום: Getty images Israel

האם אפשר לחייב אדם המהווה מטרד אנושי בפיצוי על ירידת ערך הדירות בסביבתו?


26.03.2015 | עו"ד לילך דניאל

שכנם של התובעים נהג להפעיל מכסחת דשא באזור ללא דשא, לחבוט שטיחים ולהדליק מנגל במטרה ללכלך את הכביסה, לכוון את הרדיו על תחנה דוברת ערבית ולהפנות את הרמקול לכיוון ביתם ולהציב חפצי "כישוף" על הגדר הגובלת עם ביתם. ביהמ"ש חייב אותו בפיצוי על עוגמת הנפש אך נמנע מפסיקה שתיצור מדרון חלקלק של אבחנות דקיקות

שכן שהשחית את רכבם של שכניו, גרם למפגעי רעש ולכלוך והציב חפצי "כישוף" על הגדר הגובלת עם ביתם, באופן המהווה מטרד אנושי, יפצה את שכניו בסכום של יותר מ-80 אלף שקל. בית משפט השלום באשקלון קבע כי התנהגות הנתבע דמתה באופייה להטרדה מאיימת אשר יש בה הפרעה של ממש לשימוש סביר של התובעים בביתם, אך דחה את התביעה לפיצוי על ירידת ערך ביתם בשל מגוריהם בסמיכות אליו, שכן הדבר עלול לגרם למדרון חלקלק של אבחנות דקיקות בין תביעות ראויות ולא ראויות.

 

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

 

בשנת 2008 רכשו התובעים בית פרטי באשקלון הגובל בביתו של הנתבע. לימים, השלימו התובעים את שיפוץ הבית ובניית גדר בין חצרם לחצר הנתבע, אז לטענתם החל הנתבע בהתנהגות שיטתית שמטרתה למרר את חייהם ולגרום להם לנזק. כך, למשל, גרם הנתבע לרעש מכוון באמצעות מכסחת דשא, טריקת פח אשפה ברחוב, הפעלת מוזיקה חזקה והטחת מגש פח על הגדר המשותפת בכוונה לגרום לבהלה, וכן גרם ללכלוך ולמפגע אסתטי. לטענת התובעים, משההטרדות לא פסקו והנתבע אף הוזהר כי יינקטו נגדו הליכים, פתח הנתבע בחזית חדשה ועבר להשחתת רכושם – רכבם וחלון בית העסק של התובע.

נגד הנתבע הוגש כתב אישום והוא הורשע על פי הודאתו בעבירות של חבלה במזיד ברכב וניתן למאסר על תנאי, קנס ופיצוי לתובעים. חרף זאת, לא השכיל הנתבע לשנות את דרכיו, ולכן הגישו התובעים תביעה לבית המשפט בעילות של מטרד ליחיד, הסגת גבול, נגישה, לשון הרע והפרת חובה חקיקה. בתביעתם עתרו התובעים לפיצוי בגין הנזק שנגרם לרכושם וכן לשיפוי בגין ההוצאות שנגרמו להם כדי לאסוף ראיות נגד הנתבע, לרבות אבדן ימי עבודה. בנוסף, ביקשו התובעים לחייב את הנתבע בפיצוי בגין ירידת ערך ביתם נוכח קרבתו אליו.

השופט עדו כפכפי קיבל את התביעה בחלקה, מבלי להכיר בפיצוי עבור ירידת ערך לנכס. השופט ציין כי מהראיות המוצקות שהציגו התובעים, עלה כי לא מדובר במעידה חד פעמית שמקורה בסכסוך שכנים, וכי התמונה המצטיירת היא תמונה מטרידה של התנהלות שיטתית ותמוהה המאפיינת את הנתבע ביחס לסביבתו, שכל תכליתה היא הטלת מורא על השכן והפרעת שלוות חייו.

בין היתר, צוין כי הנתבע נצפה ניגש לגדר המשותפת עם מגש ברזל וחובט עמו בחוזקה על תשתית הגדר העשויה ברזל כדי ליצור רעש חזק ופתאומי. עוד תועד הנתבע מפעיל מכסחת דשא באזור ללא דשא וחוזר אליה לאחר מספר דקות, מגרף שטח חולי סמוך לגדר, חובט שטיחים ומדליק מנגל שבו ניירות על מנת שאלו יעופו לחצרם של התובעים וילכלכו את הכביסה. מלבד האמור, נטען כי הנתבע נוהג במכוון להפעיל מוזיקה חזקה ולכוון את הרדיו על תחנה דוברת ערבית תוך הפניית רמקול לכיוון בית התובעים על מנת להפריע לארוחת השבת ותועד כשהוא טורק בחוזקה את הפח ברחוב ללא כל סיבה נראית לעין כדי לגרום לרעש ומציב מציב פריטים על שולחן בחצרו הפונה לחבלי הכביסה של התובעים, בהם מראה, מסכה אפריקאית ומטאטא הפוך עם קשית היוצאת מפיו.

השופט כפכפי קבע כי אף שחלק מהפעולות שתוארו נחזות כעניין קל שיש לעבור עליו לסדר היום, הרי שצבר ההתנהגויות וההקשר הכולל מובילים למסקנה כי הנתבע בחר לעשות שימוש בביתו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר של התובעים בביתם או להנאה סבירה מהם, כשפעולותיו אף דמו באופיין להטרדה מאיימת.

השופט קבע כי על הנתבע לשאת בעלות הנזקים שגרם ובהוצאות שנגרמו לתובעים בניסיון להשיג את הראיות לתיעוד מעשיו בסך כולל של 31,720 שקל, וכן לפצות אותם על עוגמת הנפש שגרם בסכום של 50 אלף שקל ולשלם להם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 25 אלף שקל. עם זאת, נדחתה עתירתם של התובעים לפיצוי בסך של 115 אלף שקל בגין ירידת ערך ביתם. השופט כפכפי ציין כי אין צורך במומחיות שמאית כדי לדעת ששוויו של נכס מושפע מסך ההנאות הצפויות ממנו לבעליו, כגון טיב האוכלוסייה באזור, מוסדות החינוך וגורמים פיזיים למיניהם דוגמת מטרדי רעש, כבישים ועוד. יחד עם זאת, עילת תביעה בגין ירידת ערך לנכס לאור טיב התנהגות השכן מעוררת קשיים עיוניים לא מבוטלים שכן אף שמבחן השכל הישר מלמד כי שכן רע משפיע על מידת ההנאה מהדירה – הרי שמבחינת מדיניות משפטית הכרה בעילת תביעה זו עלולה ליצור מדרון חלקלק של אבחנות דקיקות בין מקרים המקימים עילת תביעה לבין אלו שלא ראוי להכיר בהם. לפיכך, נקבע כי יש להותיר את הפיצוי בגדר עוגמת הנפש שנגרמה לתובע מכח פעולות מסוימות שביצע שכנו.

 

ת"א 34211-12-12

 

 

 
x

אהבתם? תנו לייק בפייסבוק.